הנישואין כאתגר וכעמל

הקדמה

מזה למעלה מ-26 שנה, אני זוכה לעסוק בהדרכת כלות לפני החתונה. במשך השנים, השתלמתי בקורסים, הרצאות, לימוד עצמי ורכשתי ניסיון. מתחילת דרכי ידעתי כי חלק חשוב בהכנת הכלה לחיי הנישואין, הן ההדרכות בנושא הזוגיות (מלבד הלכות טהרת המשפחה). העיסוק עם כלות ממגוון גילאים, וממגוון הקשת החברתית, מסורתיות, דתיות לאומיות, חרדיות ובעלות תשובה הביא אותי לנושאים המשותפים לכולן, נושאים שיש חשיבות רבה לעסוק בהם, בטרם תבוא הכלה בברית הנישואין.

להדרכה לפני החתונה ישנם יתרונות וחסרונות.

היתרונות הם:

ליבה פתוח ללמוד ולקבל הדרכות כדי שחיי הנישואין יעלו יפה.

• בדרך כלל, הכלה מוצפת ברגשות חיוביים, הגורמים לרצון עז להצליח במשימה, המאפשר יישום כמעט מידי של חלק מההדרכות.

• השיחה על התמודדות לאחר החתונה, נותנת לכלה ביטחון שהעתיד לא יהיה זר לה והיא מקבלת כלים לבניה.

• השיחה על נושאים שונים בזוגיות, פותחת את הכלה, לשתף ולהתייעץ 

     לגבי דברים שהיא עוברת בתקופת האירוסין. והמדריכה הקולטת את סוג   הקשיים, יכולה לכוון את ההדרכה לזוגיות הספציפית שלהם.

החסרונות הם: –   לעיתים הכלה חושבת שאינה צריכה הדרכה זו, כי הרי הכול נפלא בשלב האירוסין.

• ישנן כלות (בעיקר אלה המכירות מערכות יחסים קודמות), שחושבות שהן מכירות את תחום הזוגיות, ואינן צריכות הדרכה.
• הכלה הנמצאת לעיתים במתח, עומס רגשי ועומס מעשי של ההכנות לחתונה, איננה פנויה לשמוע באופן משמעותי את ההדרכה.

לכן, חשוב שמדריכת הכלות, תיצור שיחה, מנקודת מוצא המתחברת אל הכלה בהתאם לצרכיה העכשוויים, ותפתח פתח, להמשך קשר ביניהן, כדי שהכלה תרגיש בנח לפנות למדריכת הכלות שלה, לקבל הדרכה כשתזדקק לה גם לאחר החתונה.

• מומלץ למדריכה לשלב בכל מפגש את הצד ההלכתי והזוגי.  

פתח דבר

ר’ צדוק הכהן מלובלין כותב כי בכל מקום שהתורה עוסקת בעניין לראשונה שם גלומה מהות העניין.

כשעוסקים בנישואין, נתבונן בזוגיות הראשונה בתורה, המופיעה בבראשית פרק ב’, כ”ג-כ”ד. כשאדם רואה את האישה-חוה בפעם הראשונה הוא מתפעם “ויאמר האדם: זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי”- יש אצל אדם וודאות כי זהו זיווגו. ואז ממשיכה התורה בפסוק כ”ד “על כן,יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד”. כלומר, מאחר שבחרת בה, מתחיל תהליך הזוגיות להבנות בשלבים, כאשר היעד הוא “והיו לבשר אחד”.

פסוק זה, מקפל בתוכו את נושאי הליבה של הנישואין כדלהלן. (נוכל בכל מפגש לשוחח על רובד נוסף בהתקשרות על פי הפסוק).

הנושא הראשון: בניית הזוגיות היא תהליך מתמשך לאורך כל החיים.

הנושא שני: “יעזוב איש את אביו ואת אימו”- הקשר עם משפחת המוצא.

הנושא השלישי: “ודבק באשתו” א. דבקות הנוצרת מאהבה. ב. דבקות הנוצרת מתקשורת נכונה.

הנושא הרביעי: “והיו לבשר אחד”- מהות האחדות (מכוח השוני).

בגוף העבודה, נוסיף הערות ומתודות למדריכות הכלות.

פרק ראשון – העמל בנישואין

זוג המתחתן, יודע שלפניו אתגר חדש, לא תמיד מודעים עד כמה הוא ישנה את אורחות החיים, ועד כמה הוא דורש התמקדות והשקעת כוחות. לכן, חשוב להדגיש לכלה, שישנם דפוסי זוגיות שונים, וכולם יכולים להיות טובים, כל אחד כפי טבעו וציפיותיו. אך דבר משותף לכולם- בכל מערכת זוגית תידרש עבודה והשקעה.

בדורנו, יש צורך בדבר יותר מאשר בדורות קודמים מכמה סיבות:

1. בדור של שפע, רבים לא חוו, ברוך ה’, קשיים. ההורים נשאו במרב העול, ובמקום שהילדים נזקקו לעזרה, בד”כ קבלו תמיכה (כלכלית ונפשית). ולאחר הנישואין לפתע נופלים למציאות של התמודדות ולקיחת אחריות.
2. כל אורח החיים מהיר(טכנולוגיה,אוכל מהיר וכו’), מצפים לפתרונות ותהליכים מהירים. אין סבלנות ואורך רוח לתהליכים ארוכי טווח, מתייאשים מהר.
3. דור המושפע מתרבות ה”מגיע לי”, “זכויות האדם” וכו’, ופחות מודע לחובותיו כלפי הזולת ומוכן פחות להשקיע. יש לציין שבעם ישראל כדאי להדגיש את ערך בניית בית בכלל כחלק מהשתלמות במידות טובות ובמצוות של בין אדם לחברו.

בתנ”ך פסוקים המרבים לספר בשבח העמל “אדם לעמל יולד” (איוב) “אשר יש להם שכר טוב בעמלם” (קהלת ט’). 

וכך כותב הרב דסלר: “כמידת העמל בדבר מסוים, כן ההתקשרות אליו, ואהבתו מתגברת עם הגברת היגיעה”.     

ואומרים חז”ל:” אדם רוצה בקב שלו, מתשעה קבים של חברו” רש”י- חביבה עליו על ידי שעמל בהן.

עולמנו נקרא “עולם התיקון” וכך אומרת הגמרא: ” כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה כגון: החרדל צריך למיתוק, החיטים צריכין להיטחן, אפילו האדם צריך תיקון”.

המקום העיקרי שבו עושה האדם השתלמות בתיקון ועידון אישיותו, הוא במסגרת חיי הנישואין.

כאשר שלמה המלך אומר “נפש עמל עמלה לו” (משלי, ט”ז, כ”ו( הכוונה כי רק מה שעמל בו שלו הוא כי נעשה קניין בנפשו. ואומר המהר”ל שאין אדם בעולם שיצליח בלא שישקיע בו.

חסרון העמל, גורר אחריו את הנפילה. העמל,פירושו מאמץ “יפה פעם אחת בצער ממאה בלא צער” (אדר”נ) שע”י המאמץ נעשית יקרה בעיניו ומתקשר אל המצווה.

ישנם שני אופנים של עמל:

א. עמל הבא מיראה, מהכרח.

ב. עמל הבא מאהבה, רצון, התגברות.

לכאורה שניהם זהים, אך התוצאה עשויה להיות שונה, אדם העמל ומשקיע בחיי הנישואין כי “אין ברירה”, או לחץ אישי וחברתי, הדבר נעשה ברישול, ובסופו של דבר גורם לריחוק, כיוון שאדם מתאמץ שלא ברצונו. לעומת זאת, אדם העמל מאהבה, רוצה בחיי הנישואין, רואה בעמל אתגר וצמיחה כדברי קהלת “לשמוח בעמלו”, התוצאה תהיה בניה, התקשרות, סיפוק ואהבה ובמיוחד תראה מחויבות כלפי ברית הנישואין.

לסיכום, ניתן להתייחס אל חיי הנישואין בשני אפנים: 

נישואין משורש נ.ש.א- להתנשא, להתרומם.

או מלשון מ.ש.א- קושי וכובד המעיקים על החיים.

בידו של האדם לבחור את דרך ההתייחסות לחיי הנישואין. על הפסוק בתהילים “מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות” דורשים  חז”ל מהו  ב”כושרות”- בכי או שירות, כיצד הבית הזה יבנה תלוי בגישתם של בני הזוג להשקעה ולעמל.

אנשים תופסים את פסגת חיי הנישואין כאושר- אך עיקר הנישואין והאושר- זה עצם ההשקעה. ולכן “אדם המגרש את אשתו הראשונה- אפילו מזבח מזיל עליו דמעות” מדוע דווקא מזבח- כי זה מקום העבודה בבית המקדש.

ביתו של אדם הוא מרכז הורדת השכינה, הוא יכול להיות בבחינת בית מקדש מעט. במקום שזלזלו “בעבודה” שם המזבח מזיל דמעות.

פרק שני-משפחת המוצא

“על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו” (בראשית ב’, כ”ד)

“אני מתחתן/ת עם הבחור/ה ולא עם המשפחה שלו\ה”- המשפט ששגור בפי צעירים רבים. כך נדמה לזוגות לפני החתונה, הם אינם מבינים שהאישיות של בן זוגם מורכבת בתחומים מגוונים ממשפחת המוצא. הרבה מהקונפליקטים והחיכוכים בבית, נובעים מהשוני של משפחות המוצא.

מה מקבל אדם ממשפחתו (מלבד נטיות תורשתיות)?:

דפוסי חשיבה–  לכל משפחה השקפת עולם וסולם ערכים שונה. במשך כל חייו סופג האדם באופן מודע ובלתי מודע את עולם הערכים של משפחתו. לדוגמא: במשפחה אחת מעשי חסד נחשבים ערך חשוב למענו יש להתמסר ללא תמורה. לעומת זאת בית אחר הכסף יהווה דבר משמעותי שעסוקים בו מאד, וכל דבר נמדד בערכו הכספי. דוגמא נוספת: בית שבו יושר ואמירת אמת הם ערך עליון, ולעומתו בית אחר שבו “עיגול פינות” או “אי דיוקים” אינם נחשבים בעיה.

דפוסי דיבור- הדיבור הוא עיקר התקשורת המשפחתית. במשפחות שונות ישנם דרכי ביטוי בעלי אופי שונה. לדוגמא: משפחה שבה הדיבור מאופק, מועט ומדוד ובעיקר בעניינים טכניים או רעיוניים- שכליים. לעומת משפחה שמדברים הרבה ובצורה פתוחה, שיתוף רב, כנות, רגשות, העברת רעיונות, דיונים וכד’. טון הדיבור בבית אחד הוא שקט, רגוע ובנחת, ואילו בבית אחר טון סוער, נרגש והרמת קול או התפרצות אינה נחשבת לבעיה, וכשם ש”מתחממים” כך “מתקררים”. 

דפוסי מעשה– לכל משפחה הרגלים משלה. לדוגמא: הרגלי ניקיון והגיינה, הרגלי אכילה, כללי נימוס, חלוקת תפקידים במשפחה וכד’. הקודים התרבותיים השונים, מתבהרים בד”כ רק לאחר הנישואין ויוצרים הפתעה לשני הצדדים. לשוני זה יתרונות וקשיים.

היתרון- מיזוג התרבויות והתפיסות מעשירות את הזוג מאד,

כדברי הרש”ר הירש בבר’ ב,כ”ד:

” על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו”- ” אם יש בניהם קרבה יתירה, אולי נחנו באותם המעלות, אך לקו גם באותם חסרונות. אם יינשאו רק יחזקו את סגולת שניהם בין לטוב ובין לרע”.

הקשיים- שהם האתגר.

א. הרגל יוצר ציפייה, מודעת ובלתי מודעת. הציפייה שלא התממשה גורמת לאכזבה, תסכול וחיכוך. ובעיקר המחשבה, איך הוא\היא אינם מבינים דברים כל כך פשוטים ומובנים מאליהם?

ב. אנשים משייכים את הדפוסים המוכרים להם כמובן מאליו, ונדהמים שמישהו חושב אחרת, ומתקשים לעשות חשיבה מחודשת על כל אורחות חייהם המוכרים והמורגלים.

ג. אי הבנות רבות נוצרות בעקבות המפגש החדש.

ד. שיפוטיות יתר, על התנהגויות ומושגים של בן הזוג.

קשיים אלה עשויים להביא את הזוג להתנהגויות מוטעות שונות למשל:

1. מאבקי כוח וכבוד- מי משליט את דרכו בבית, מיהו המנהיג וכו’.
2. העמקת הקיבעון כמנגנון הגנה, שגורם כמובן לריחוק בין בני הזוג.
3. השוואה מתמדת בין משפחות המוצא.
4. הכללה, האשמה ושיפוטיות קולקטיבית לגבי בן הזוג ומשפחתו.

כיצד נהפוך את השוני לכוח מפרה ומצמיח?

ראשית, יש להגביר את המודעות להבנת בן הזוג על ידי התבוננות והכרת דפוסי משפחתו, זיהוי ההבדלים ללא שיפוטיות, שיחה של ברור וגיבוש דרך מיוחדת ומותאמת לבני הזוג כיחידה חדשה ונפרדת.

תהליך זה נקרא “מובחנות” (דיפרנציאציה). ישנם אנשים בעל רמות “מובחנות גבוהה”, וישנם אנשים בעלי רמות “מובחנות נמוכה”. ככל שגבוהה יותר רמת המובחנות של העצמי, כך תהיה יכולתו של האדם גדולה יותר להיות קרוב לאחרים, ובו בזמן לשמור על יחודו. לעומת זאת, ככל שרמת המובחנות של העצמי, נמוכה יותר כך, יהיה האדם מושפע יותר על ידי אספקטים רגשיים של יחסי קרבה ומצבים רגשיים בסביבתו, וייטה להתפשר על יחודו, לטובת שמירת תחושת היחד עם אחרים. לטובת קרבה רגשית- מוכרת (הורים), ולשם השגת הכרה ושמחה מצד הסביבה החברתית (KERR).

בין בני הזוג צריך להתבצע תהליך של “מובחנות”- כדי שלא תופרע יצירת האינטימיות של הזוג. לעיתים תהליך זה קל- כאשר משפחת המוצא מאפשרת זאת, וכששני בני הזוג בוגרים ועצמאיים דיים כדי לנהל את אורחות חייהם כהבנתם. לעיתים התהליך מסובך מפני שהמשפחה מתערבת ואינה “משחררת” את הזוג , ופעמים שאחד מבני הזוג, עדיין כרוך ומושפע אחר משפחתו, ואינו נותן מקום להתפתחות הקשר החדש כמרכזי.

הזוג צריך ליצור זהות חדשה על ידי מיזוג האישיות של שניהם, הפריה הדדית ללא פגיעה בייחודיות של כל אחד מהם, מתוך כבוד והערכה. יחד עם זאת, עלינו לזכור כי ההלכה מחייבת אותנו להמשיך בחובת כיבוד הורים, ובנוסף לכך, כיבוד חמיו וחמותו, שלדעת הגר”א הם מדאורייתא. הכרת הטובה היא המידה היסודית של יהודי- לשון הודיה. כפי שנלמד ממשה ויתרו, כשיתרו היה עדיין כהן לעבודה זרה נאמר:”וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום”(שמות,י”ח, י”ז) רש”י- כבוד גדול נתכבד יתרו באות שעה, ואח”כ עשה משה רבינו סעודה גדולה לכבוד חותנו יתרו”. כלומר, בין משה ליתרו שרר כבוד הדדי, למרות השוני וחילוקי אמונתם.

במשמעות המעשית של הדברים:

1. להיזהר לא להעביר ביקורת על משפחת בני הזוג,פגיעה בשורשים של אדם כפגיעה אישית בו. כל הערה תהיה עניינית וזהירה.אין תפקידנו לשנות את ההורים.
2. לשמור על כבוד המשפחה של בן הזוג-לא לדבר עליה בפני קרובים או רחוקים.
3. לתת שוויון ביחס לשתי המשפחות-איזון בביקורים,ביחס וכד’.
4. להדגיש את יתרונותיה ומעלותיה של כל משפחה.
5. לזכור שזוג נשוי-עובר ממצב של נטילה לנתינה,ועליו לעשות מאמץ לשמח ולכבד את ההורים,ולהיות שותפים ותומכים זה בזה במצוות כיבוד הורים.

כמובן, במקרים של קושי חריג, יש להתייעץ עם רב.

נושא חשוב נוסף, הקשור בעניין זה הוא יחסי כלה וחמותה, שניתן ביד הכלה והחמות,ליצור קשרי קרבה ואהדה. כאשר המובחנות תהיה ברורה ההערכה והכבוד יהיו כיחסי הורים וילדים. לא לקחת כל הערה ועצה כביקורת והתערבות, ליהנות מהיתרונות והמעלות של החמות. לתת תשומת לב לצרכיה, ובעיקר לקבל אותה כפי שהיא.

לסיכום: הכרת השוני בין משפחות המוצא, מתוך קבלה וכבוד,תאפשר לבני הזוג לגבש ביחד את אופי משפחתם החדשה מתוך בחירה אילו דברים ישתלבו ויתמזגו בבתינו החדש,

ואילו דברים ברצוננו לנטרל ולשנות לדפוס חיים שונה.

כך נהפוך את החיים הזוגיים החדשים למרכז השקעה, נאמנות והתמסרות.

חשוב בשיחה בנושא בעת ההדרכה לבחון מהי המערכת העכשווית עם משפחת החתן, ולהסביר שישנם מאפיינים של מתח וחוסר הבנה לפני החתונה שיתכן מאד שיעלו אחר כך.

ולכן, לא כדאי לבחון את המערכת כפי שנראת לפני החתונה .

(בעיקר שיש החלטות רבות ומשותפות בין ההורים הכרוכות בסגנון ובממון.)

כמו כן ,טבעי שלפני החתונה לכל אחד נאמנות להוריו ושמירה על כבודם ולכן ,אין לבדוק את רמת הקשר בין בני הזוג עפ”י התנהלות העניינים לפני החתונה .

אך חשוב שהזוג יתחיל לדבר על שניהם כמתמודדים יחד מול ההורים.

טוב להנחות שישנם דברים טפלים שלא כדאי ליצור עליהם וויכוח. 

פרק שלישי – “ודבק באשתו” -מהי אהבה?

לאחר שהבנו את תהליך  המובחנות, כתנאי ליצירת אינטימיות חדשה,נוכל לעסוק בבניית התא המשפחתי היחידי.

כשהתורה מתארת מצב של “ודבק באשתו”, נשאלת השאלה,מהו אותו “דבק”, המחבר בני זוג לאורך שנים תוך התמסרות וצעידה משותפת בכל מסלול החיים. התשובה תשתנה בין זוג צעיר למבוגר כשמילת המפתח היא “אהבה”, אך משמעות שונה למושג ניתנת אצל כל זוג ובשלבים שונים בחייהם.     

מהי אהבה?

האהבה היא מושג מורכב ורב פנים.הוא נחשב ככוח מהותי ומרכזי בחיים המניע את האדם לפעולותיו ולהתנהלותו בחיים.

ישנה אהבה ראשונית, בוסרית הנובעת מצורך אישי להתגבר על בדידות,שותפות ורצון השלמה אישי.

ישנה אהבה בוגרת המורכבת יותר מראות האחר,וכוללת דאגה, אחריות וכבוד לבן הזוג.

התחושות הראשוניות של האהבה הבוסרית ,המכונה “התאהבות” יש בה מספר מאפיינים:

משיכה הדדית ספונטנית, סחף רגשות, שטף יצרים, הצפה הורמונלית, רגש חזק הגובר על השכל, חווית חידוש וגילוי, תחושת שייכות ואיבוד ה”אני” ללא קשר נפשי עמוק וללא מחויבות. המשיכה החזקה יוצרת גם תמיכה הדדית, רצון להנעים זה לזו ועושים מאמץ שלא להעכיר את האווירה מול “דברים קטנים”.

לתחושות אלה שהם נושא לשירה וליצירה, ומשאת נפש של אנשים רבים בחשבם כי זוהי האהבה הנכספת.ישנם יתרונות וחסרונות.

היתרון המרכזי הוא יצירת מוטיבציה גדולה להתקשרות, מבלי להבין בצורה שכלית-מדעית את כל משמעות ההתקשרות. לו ידע האדם מהי המורכבות הצפויה לאחר החתונה, יתכן שרבים היו נרתעים.

החוויה המקשרת,מאפשרת לדלג על הבנת הקשיים,ולהיכנס להתחייבות הנישואין בשמחה ובאופטימיות.

לפי הרמב”ם, משמעות רוחנית עמוקה לתחושת ההתאהבות,להבין עד כמה אדם צריך להגיע לאהבת ה’. וזהו תיאורו בהלכות תשובה:

“וכיצד היא האהבה הראויה? שאוהב את ה’ אהבה גדולה,יתירה,עזה מאד,עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה’, ונמצא שוגה בה תמיד,כאילו חולה חולי אהבה,שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה,והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה, תהיה אהבת ה’ בלב אוהביו,שוגים בה תמיד, כמו שציווינו “בכל לבבך ובכל נפשך”, והוא שאמר שלמה דרך משל “חולת אהבה אני”, וכל שיר השירים משל לעניין זה.”

מהם חסרונותיה של התאהבות?

1. יש בה מילוי צרכים, תחושות אנוכיות והדגשת העצמי, צרכי, סיפוקי.
2. רגש בלבד אינו יציב לטווח ארוך, כפי שביטא זאת הרב קוק זצ”ל: “ברבות הימים יאבד הרגש את ערכו. יתיישן ויזדקן ולא יוסיף תת כוח”. (אורות הקודש ח”א)
3. התחושות העוצמתיות מטשטשות פערים, ומקהות קשיים, עד כדי כך, שאם מישהו ינסה  להסב את תשומת הלב לקשיים, הוא ידחה ללא התיחסות עניינית/ראלית.
4. התאהבות היא דבר המופיע כברק, מהיר , מבריק, מאיר, ואינו “מזהיר” ממפני הצורך לבנות קשר ארוך טווח ע”י עבודה, השקעה והתפתחות לקראת המטרה.

שלב ראשוני זה בקשר, מתמוסס בד”כ בשנה- שנתיים הראשונות של חיי הנישואין. ואז נוצר לכאורה חלל, הגורם לחרדה- שמא הסתיים הקשר, האם יש משהו לא תקין במערכת היחסים שלנו? ולא היא! את החלל צריך למלא מקום “עבודת האהבה“.

האהבה הבוגרת מתאפיינת בהתיחסות עמוקה ומציאותית לעצמי ולאחר, ולישות האחדותית.

תאוריות רבות נכתבו בעניין האהבה ומרכיביה, ננסה לשלב כמה מהן:

האהבה יכולה להיות בעלת סגנונות שונים: אהבה המבוססת על התפתחות איטית של חיבה ורעות, סגנון אהבה הנובע מתוך שיקולים פרקטים, סגנון, בעל אמוציונליות גבוהה הגשמת חלום וסגנון אלטרואיסטי ללא ציפיה להדדיות (תאוריית 77, LEE).

כל סגנון, הגורם שביעות רצון לבני הזוג, והזוג מתפקד יכול להחשב כחיובי, ולכן, לא ניתן לקבוע מהי האהבה הראויה והרצויה.

ואעפ”כ חשוב שבקשר האהבה יהיו 3 מרכיבים חיוניים:

מרכיב רגשי (אפקטיבי), מרכיב הנעתי (מוטיב ציוני) ומרכיב הכרתי (קוגניטיבי). (תאוריית שטרנברג 86).

המרכיב הרגשי הוא אינטימיות המתבטאת ע”י קרבה, תלות וקשר לבן הזוג. בקשר זה יש שיתוף פעולה, תקשורת ותמיכה הדדית. כל זוג צריך למצוא מרכיבי התנהגות המעוררים את החלק הרגשי שבקשר- פעילויות משותפות, עזרה הדדית, ערנות לצרכי בן הזוג, השתדלות להיטיב עימו, רצון לשמח בצורות שונות.

המרכיב ההנעתי, מתבטא ברצון עז להימצא במחיצת בן הזוג ומלווה במשיכה גופנית חזקה.

המרכיב ההכרתי, זו המחויבות והאחריות לקשר, הרגשת החובה לשמור על הקשר עם הזולת, להשקיע בו.

לדעת שטרנברג, זהו משולש האהבה, כאשר אצל כל זוג יש שוני כמותי ואיכותי של כל אחד מהמרכיבים.

הדבר החשוב ביותר הוא, שיש לדעת כי אהבה נבנית מתוך מגוון פעולות שאדם עושה בהתמדה ועקביות, אמנם התחושה פחות זוהרת מההתאהבות, אך היא עמוקה יותר ולטווח ארוך. ביהדות אהבת איש ואישה תופסת מקום נכבד, עד כדי כך שבקדש הקדשים שבבהמ”ק מוצבים להם הכרובים ממעל לארון הברית, בדמות זכר ונקבה, שפונים זה לזה, לבטא את הקשר בין הקב”ה וכנסת ישראל.

המשנה במסכת אבות מבחינה בין שני סוגי אהבה:

“כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר- בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר- אינה בטלה לעולם. איזוהי אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויונתן”.

אמנון ותמר- זו דוגמא להתאהבות, כביכול אהבה שהפכה לאיבה, היא היתה תלויה בדבר. לעומת אהבת דוד ויונתן, שהיתה אמיתית וכנה, ללא בקשת צרכים ואינטרסים אישיים.

הרמב”ם בהלכות אישות  מבטא את האהבה בין איש לאשתו בעיקר ככבוד “ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתרה, ויהיה דיבורו עימה בנחת,ולא יהיה עצב ולא רגזן. וכן ציוו על האשה שתהא מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה עליה מורא ממנו, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה  כמו שר או מלך,מהלכת בתאוות ליבו ומרחקת כל מה שישנא. וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן ובדרכים אלו יהיה יישובן נאה ומשובח.”

ובפלא יועץ, ערך “אהבת איש ואישה” מצטט את הגמרא ביבמות סב’ ,שחייב לאוהבה כגופו ולכבדה יותר מגופו”

“ועיקר האהבה- היא אהבת הנפש…צריך להתחזק לעורר את האהבה..וביותר יגדל החיוב על האשה לאהוב את בעלה..להשתדל לרדת לסוף דעת בעלה לדעת מה חפצו..תמסור נפשה לסייע בעבודת השי”ת ..תנהג לפי מידותיו בחן ושכל טוב כדי שיהא זיווגן עולה יפה באהבה ואחווה”

ומאריך ה”פלא יועץ” בדוגמאות מעשיות מחיי היומיום של בני זוג כדי לנהוג בדרך של אהבה ואחווה.

עיקר האהבה בין איש לאישה מתבטא בפסוק “ואהבת לרעך כמוך” ואומר ר’ חיים ויטל כי עיקר המצווה מתקיימת בין איש לאשתו.

אדם צריך לדעת כי האהבה בין איש לאישה היא אהבה נרכשת, ע”י ריבוי מחשבות חיוביות זה על זה וריבוי מעשים זה למען זה,

וכך כתב הרב דסלר- כי הנתינה היא היוצרת את עיקר האהבה.

 וכך היה נוהג לברך חתן וכלה:

“היזהרו יקרים שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה,כאשר תרגישו בכם בשעה זו, ודעו אשר ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה הנה כבר אושרכם מכם והלאה”

וכיצד היא הנתינה הנכונה? לפי צורך ותחושת המקבל.

למדריכה: בהרחבת מושג האהבה חשוב לתת דוגמאות מחומי חיים שונים שהרגישות כלפיהם יוצרת תחושות של אהבה למשל:

• דאגה הדדית לצורכי כל אחד מבני הזוג (מתוך ברור מה הצורך הברור לכל אחד) צרכים גשמיים ונפשיים.
• פעילות משותפת
• קבלת פנים
• תשומת לב ע”י הפתעות קטנות פתקים וכד’
• הערכה להשתדלות 
• ביטויים מילוליים של אהבה. ועוד. 

פרק רביעי-תקשורת-“והיו לבשר אחד”

בפרק הקודם עסקנו בבנין האהבה ,אין ספק כי אחד הכלים המשמעותיים ביותר ההופכים שני בני אדם שונים ל”אחד” זוהי התקשורת שביניהם.

הדיבור הוא הכוח המרכזי באדם “ויהי האדם לנפש חיה”(בר’ א’)

מתרגם אונקלוס-לנפש ממללא. 

 וברש”י- שנתווסף בו דעה ודיבור. כוחו המיוחד של האדם בא לידי ביטוי בדיבור.

השורש ד.ב.ר-בעברית משמעותה גם הנהגה “דבר הדור”- מנהיג.

כלומר כל הנהגת הבית תלויה בדיבור,והוא גורם עיקרי הקובע את סוג היחסים שאנשים קושרים ביניהם.

מהי תקשורת? תקשורת הינה מגוון הדרכים בהם אנשים מוסרים ומקבלים מידע,אופן השימוש במידע זה וכיצד הם מבינים אותו.

אין ספק כי ככל שמיומנויות התקשורת מודעות ומפותחות יותר,כן יגברו יחסי האהבה והאחווה בבית.

ולהיפך, בהיעדר דפוסי תקשורת כנים, ומכבדים יפגע התפקוד המשפחתי.

וכן, דפוסים תקשורתיים לקויים מבטאים מצוקה בנישואין.

על הגמרא במסכת חגיגה “אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, מגידין לו בשעת הדיון”, מבאר הרב וולבה בספרו “עלי שור”- רק אז ידע ויבין האדם את כוחה של שיחה קלה.

אנשים נוטים לחלק בין שיחה משמעותית,לבין שיחה סתמית.

יש לדעת כי לעיתים דווקא האמירה הסתמית לכאורה, הופכת להיות משמעותית. אנשים הרוצים קשרים ספונטאניים,עשויים להיתקל בחוסר הבנה,פגיעה וריחוק אם לא יתכננו את דיבוריהם באופן זהיר ורגיש.

מהו תוכן התקשורת בין בני הזוג? העברת מידע, ארגון טכני, שיתוף במחשבות, התחלקות ברגשות, העברת חוויות, תאום ציפיות, פתרון בעיות, עידוד מחמאות וכד’.

כדי לומר “שיחה קלה” שיש  בה העברת מידע, בקשה וכדו’, כדאי לשים לב לכמה דברים:

א. לומר באופן מבקש ומתחשב ולא כהוראה.

ב. לבדוק שהבקשה מתאימה לבן הזוג באופייה ובזמן הנתון.

ג. לשים לב כיצד מתקבלת האמירה, הערה.

ד. לדבר באופן מובן וישיר ולא ברמזים בלתי ברורים.

השיחה המשמעותית העמוקה, יותר מחייבת התייחסות מיוחדת.

מקום השיחה:מקום אינטימי ובטוח מבחינת  הזוג (לא חייב בבית).

לא בפני אנשים (משפחה,ילדים, פלאפון באוטובוס וכד’.)

הזמן: יש לקבוע זמן מתאים לשני בני הזוג כששניהם מוכנים לכך אינם ממהרים, רעבים וכד’.

וחשוב לקבוע גם את גבול הזמן כדי לא להעיק.(למרות שלפעמים טוב שהזמן לא יהיה קצוב.)

התוכן: להימנע מעניינים טכניים בשיחה מעין זו.להקפיד לחזק דברים חיובים שמתרחשים אצל בן הזוג וביניהם.בשיחה זו מעלים בני הזוג מחשבות, התלבטויות קשיים וכד’.

כיצד לנהל שיחה? בשיחה יש מדבר ומקשיב.תפקיד העובר כמטוטלת בין בני הזוג, נעסוק בשני הצדדים.

המדבר:

-פתיחה-“להיכנס עמו בדברים” (רש”י בר’ ב’.)

לפתוח באופן שיאפשר שיחה, תחושה נינוחה, לא התקפה הגוררת תחושת מאוימות וחוסמת.

• לבטא מצוקה ולא האשמה, לדבר על עצמי ולא עליך.
• לשאול  שאלות הבהרה על האירוע ולא לשפוט.
• להימנע מהכללה ולהתמקד באירוע הנקודתי.
• לא להציף קשיים רבים בבת אחת או אירועים מהעבר.
• טון הדיבור שקט ולא תוקפני בקורתי ומשפיל.
• לדבר בלשון חיובית, מה הייתי רוצה ולפחות על מה לא.זה מגדיר לבן הזוג את העניין בצורה יותר ברורה.

כמובן שיש להקפיד להציג כל דבר בפרופורציה נכונה, במכלול ובציון הדברים הטובים באישיות בן הזוג.

כל אחד מבני הזוג צריך להרגיש בטוח שלא ישתפו אחרים בפרטי השיחה ולא ישתמשו לרעה בנאמר בה.

שיחה טובה בונה את הקשר והשיתוף ונותנת תחושת שייכות, קרבה ואהבה.

המקשיב:

המקשיב חייב לפתח את מיומנות האמפתיה. אמפתיה זהו מצב שבו אנו מכוונים להבנה מלאה של האחר מבחינה רגשית ואינטלקטואלית כאחת.

זו הקשבה שבה המקשיב חודר למסגרות ההתייחסות של האחר.

הוא רואה את העולם כפי שהצד השני רואה אותו. גם אם הוא חושב אחרת,או איני מסכים עם דבריו.

בהקשבה אמפתית אנו מקשיבים לרגשות, למשמעות ולהתנהגות. היא נותנת תחושת כבוד וכנות ומורידה הרבה לחצים וחיכוכים ומאפשרת להבין באמת את בן הזוג.

הקשבה אמפתית  כוללת שיקוף-חוזר או מסכם של דברי בן הזוג כדי שיבין ויחוש את ההקשבה האמיתית שלי.וכך נהג שלמה המלך (מלכים א’ פרק ג’) במשפט שלמה המפורש “ותאמר האישה האחרת: לא,כי בני החי ובנך המת, וזאת אומרת לא,כי בנך המת ובני החי. ותדברנה לפני המלך,ויאמר המלך: זאת אומרת,זה בני החי ובנך המת וזאת אומרת: לא כי בנך המת ובני החי.” שלמה המלך חזר על דבריהם כדי לוודא שהבין נכון וכדי לתת הרגשה לנשים שהקשיב להן כראוי ואז יהיה להם קל יותר לקבל את התייחסות הדיין. וכך נפסק להלכה ברמב”ם הלכות סנהדרין כ’א,ט: “צריך הדיין לשמוע טענות בעלי דינים ולשנות טענותיהן שנאמר ויאמר המלך…מצדק את הדין בליבו (לשקול את הדברים) ואחר כך חותכו”  

כך גם בין בני זוג נאמץ את ההקשבה האמפתית ,נבין יותר את בן הזוג זה מאפשר רגיעה,לדון לכף זכות כשמבינים את נקודת מבטו,ואז השיחה יכולה להימשך בצורה עניינית. לעיתים,בעצם ההקשבה נעוץ הפיתרון.

וכך מבטא החיבור הבא של רוג’רס:  

כשאני מבקש אותך להקשיב לי הקשב!כל שביקשתיך הוא להקשיב ואתה מתחיל לייעץ לי לא לפעול, לא לדבר, לא את שביקשתיך עשית רק לשמוע בלי להגיב..

כשאני מבקש ממך להקשיב אנא, רק הקשב ואתה מנסה להשיב אם תרצה לדבר, בקש איך צריך להרגיש ומדוע חכה רגע לתורך אתה ברגשותיי רק פוגע ואז

אקשיב אני לך. כאשר אני מבקש אותך להקשיב לי ואתה מרגיש שעליך לפתור את בעיותיי אתה מאכזב אותי אפילו שזה נשמע לא הגיוני

בהדרכת כלות יש להדגיש שחשוב מאד להרבות בדיבורים שיש בהם הדגשת הטוב, מחמאות,עידוד ותמיכה,הכרת טובה והערכה.

דפוסי התקשורת מתבססים בעיקר על ההשקעה בתחום זה בשנה הראשונה 

“ושימח את אשתו שנה אחת” רש”י- לשיחה וקרוב הדעת. שנה ראשונה שבה מכירים בני הזוג הכרות ראשונית , או בקשר קודם ארוך , הכרות מחודשת , השיחה היא כלי משמעותי ביותר , כדי שיעברו נכון את מעגלי החיים המשתנים.

“אחד” אחדות או אחידות:

התורה מבטאת את שיא הקשר בין איש לאישה בפסוק “והיו לבשר אחד” לאיזו שלימות התכוונה התורה? מהפסוק נראה שהאחדות בבית היא העיקר איש ואישה נועדו להגיע לאחדות מלאה ביניהם. כפי שמסביר המהר”ל בפירושו למסכת אבות “דרך חיים”:

“שכך ברא הקב”ה עולמו,שיהיו לבשר אחד… שכך היא בעצם הבריאה  שהאיש ידבק באשתו” כל המציאות שואפת לאחדות “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד” זהו האתגר להפוך את המציאות המפורדת והמחולקת לאורגניות שלימה ואחדותית.

האם זה יכול להתבצע כשהשוני בין אנשים רב כל כך והרבגונית אין סופית? אכן כן, הדגם  הראשוני של ישום האחדות היא דווקא בתא המשפחתי,המורכב מאנשים שונים שאינם צריכים לטשטש את מהותם וייחודם, אלא לדעת למזג ולהתמזג עם בן הזוג למציאות מורכבת אך מאוחדת שאינה אחידות אלא אחדות.

כדי ליצור תהליך זה יש להבין מהו השוני בין איש לאישה בתפקידים, בתכונות ובצרכים.

אחר כך ננסה לתת כלים כיצד לפתור את הקונפליקט המתמיד הזה ולדעת להתברך ממנו .

נתאר לעצמנו סיטואציה די מוכרת בין בני זוג:

שלומית: אני חיבת לקנות בגד חדש לשבת, ממש אין לי מה ללבוש.

שלום: בואי תפתחי את הארון, ספרת כמה בגדים יש לך?

שלומית: אבל את זה לבשתי כמה עונות,וחוץ מזה עוד מעט יש בת מצווה לאחותי .

שלום: בשביל בת מצווה של אחות צריך עוד בגד? העיקר שבעיני את יפה. זה פשוט מיותר ובזבוז כסף, אם לא נחשב את ההוצאות לא נגמור את החודש .

שלומית: אבל אני אישה.

האם דו שיח זה נובע מעצם היותנו אנשים שונים או מהיותנו איש ואישה בעלי צרכים שונים וחשיבה אחרת? לו שיחה זו היתה מתרחשת בין שתי נשים סביר להניח שהתגובה היתה שונה למשל: “את צודקת שלומית,באמת חשוב להתחדש מדי פעם בשביל ההרגשה שמעתי שיש מכירה זולה ב…”

התורה מתיחסת לאיש ואישה כשווים  בדברים מסוימים כשווים אך שונים בדברים אחרים למשל  “תנא דבי רבי ישמעאל: “איש או אישה כי יעשו מכל חטאת האדם: השווה הכתוב איש לאישה לכל עונשין של התורה לכל דינין שבתורה…מיתות…נזיקין שבתורה” (מכילתא כ’א) כלומר איש ואישה שווים ברוב הדרישות ההלכתיות כולל ובעיקר בכל המצוות שבין אדם לחברו. לעומת זאת מתיחסת התורה לאיש ואישה בצורה שונה במצוות עשה שהזמן גרמן,משום שלאישה יש תפקידים שונים. האיש והאישה שווים בערכם אך שונים באישיותם מפני התפקידים השונים המוטלים עליהם, וכך בראם הקב”ה עם תכונות מיוחדות שיתאימו לתפקידם בעולם.

השוני הוא דבר אנושי ואלוקי דווקא הכרת השוני והלגיטימציה לכך מאפשרת להשלמה בין איש ואישה כפי שכתב בעל עקידת יצחק “להיעזר זה מזה בכל ענייניהם עזר גמור ושלם”

הניגודיות יוצרת הפעלה, כמו זרם חשמלי הנוצר ונפגש בין פלוס למינוס. הקטבים המנוגדים לכאורה זקוקים זה לזה ומקבלים זה מזה ומפרים זה את זה.

ההיכללות יוצרת את השלם.

במקום שיש התכחשות לשוני נוצר קיפוח בהבנת צרכים והתפקידים השונים אינם יכולים להתמלא. חוסר מתן לגיטימציה לשוני מביא אנשים לכעס, תסכול,חוסר סיפוק,חוסר הבנה והאשמה ולקונפליקט מתמיד.

חז”ל במקומות רבים דווקא הדגישו את השוני בין איש לאישה ולמדונו כיצד להתחשב בשוני ולא להתעלם ממנו כפי שפירשו על הפסוק “עזר כנגדו”-ניגודו.

נתייחס למספר דוגמאות אופייניות המצויות בחז”ל על הבדלי תכונות האופי בין איש לאישה יש כמובן לזכור ש”זכר ונקבה ברא אותם” בתחילה,ולכן בכל איש יש גם תכונות נשיות ובאישה תכונות גבריות.לעיתים ישנם אנשים שהדומיננטיות שלהם מתחלפת בין האיש לאישה. אנו מדברים על דרך הכלל.

איש –נקרא בלשון המהר”ל  “צורה”, מלשון צור יש בו כוח שכלי דומיננטי,ולכן העקרונות והיציבות חלקו של האיש.

האשה נקראת “חומר”- בעל יכולת גמישות והתאמה,כפי שגופה משתנה מחודש לחודש,כך גם נפשה, זו הסיבה שחז”ל בהדרכותיהם לאישה ,תובעים ממנה להתאים עצמה לבעלה-“מתהלכת בתאוות ליבו”(רמב”ם)

“עושה רצון בעלה” (ילק”ש)

מסכת יבמות ס’ג:”אדם מביא חיטים מן השוק-חיטים כוס, פשתן-פשתן לובש?

לא נמצאת, מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו”

האיש מביא חומר גולמי ,משוק האישה נותנת לזה משמעות ע”י השימוש המעשי של מה שהביא.זוהי ההשלמה שביניהם.

“בינה יתירה ניתנה לאשה” (בר”ר) בלשון הקבלה האיש ספירת “החכמה”- הינו תופס את הנקודה העיקרית במציאות בגלל יכולת הניתוח השכלי והאישה בחינת ספירת ה”בינה”,מסיקה מסקנות ,חשה את מה שמעבר לדברים. בתכונה הזו היא יכולה להשתמש לחינוך הבנים,ויכולה ללמוד זאת מתוך החיים “דרכה להיות יושבת בתוך ביתה”,ואלו האיש “יוצא לשוק ולומד בינה מבני אדם” הלימוד שלו דווקא מלימוד חיצוני לו ולא מתוך תובנות פנימיות.

שוני משמעותי נוסף הוא בעניין התקשורת: “עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם תשעה נטלו הנשים” שיחה היא דרך התקשרות של נשים,הן מיחסות חשיבות עליונה לשיחה.

נשים מעבדות את מחשבותיהן על ידי הדיבור, האישה מדברת בשפה רגשית מפורטת ולא תמיד מוגדרת. לעומת האישה רוב הגברים זקוקים פחות לשיחה, ויוצרים שותפות יותר על ידי מעשים. תכני הדיבור עוסקים יותר במסקנות ופתרונות ,יותר עניני ולא תמיד בעל אורך רוח וסבלנות לאריכות ולתהליך שעוברת האשה בדיבורה. 

דוגמא נוספת מחז”ל ,”האיש מקבל פיוס, ואין האשה מקבלת פיוס” לפי שהוא נברא  מן העפר והיא מן העצם (קשה). איש נוטה לסלוח ולשכוח, ואילו אשה נוטה לנטור ולשמור בליבה אירועים ותקלות.

מתוך מחקרים ניכר כי הבדלים קוגניטיביים (תפישתיים ושכליים) בין המינים נובעים מהשפעות הורמונאליות שונות על התפתחות המח. לפיכך גברים ונשים שונים זה מזה, לא רק בתכונותיהם הגופניות ובתפקודם מבחינת רביה אלא גם באופן בו הם פותרים בעיות אינטלקטואליות. 

הנישואים אינם מתערערים בגלל השוני, אלא במקום שאין מתאמצים לגשר על ההבדלים ולרתום אותם לתועלת הקשר והתא המשפחתי.

ביד הזוג להחליט האם הם מסייעים זה לזה או מפריעים זה לזה. 

הרב וולבה אומר כי קרבה נפשית מפגישה בהכרח בניגודיות בתכונות ובגישה.”שלום בית לא נקרא כשלא נתגלו ניגודים ,אלא נתגלו, והצליחו לגשר עליהם”.

וכך כותב המהר”ל, “זכר ונקבה הם הפכיים וכל חיבור של הפכים צריך פעולה נמשכת כל הזמן”. ולהחזיר את המציאות לאחדותה, “כיחס יד ימין לשמאלו” (חזון איש).  

עבודת השלום ואחדות ההפכים, מתוך ריבוי הגוונים המעשיר ומפרה,היא עיקר העבודה בתא המשפחתי.

בהדרכת הכלה :יש להסב את תשומת ליבה להבדלים שכבר זיהתה בינה לבין החתן ולראות כיצד היא מתכוונת להתמודד עם השוני, ולהדגיש שיתכן שאותם יתרונות בשוני שביניהם, יראו בעתיד בקושי ויגרמו ריחוק.

יש לתת תחושה שהקושי הוא דבר רגיל ונורמלי והבניה היא תהליך מתמשך ומשתלם.

עיקר בגישור על השוני מתבסס על הערכה, וראיית יתרונות השוני נכונות לגמישות והתחשבות, שיחה על הדברים, צמצום ה”אני”, וקצת חוש הומור ודאי מועיל…

לסיכום

הדרכת כלות נאותה בתחום הזוגי הוא חלק משמעותי מאוד ביכולת הכלה להתמודד נכון עם חיי הנישואין. במהלך הפגישות, נכון לעסוק פחות בצד התיאורטי כפי שהוצג בגוף העבודה, ויותר בצד היישומי והמעשי בשילוב דוגמאות. חשוב לא פחות, לאפשר לכלה להיפתח ולחלוק את לבטיה ורגשותיה, בתקופה סוערת וחדשה זו בחייה.

הנושאים שהועלו הם נושאי הליבה של חיי הנישואין ובתוכם תת-נושאים, יש להרחיב או לצמצם לפי צורך הכלה והתמודדויותיה.

לומר לכלה שבהמשך דרכה ודאי תתקל בדוגמאות רבות שיזכירו לה את נושאי השיחות, ועפ”י העקרונות תוכל לנסות לפתור את הבעיות .

וכמובן מוזמנת תמיד להתייעצות עם המדריכה.

יש לציין כי בעבודה זו לא נכלל חלק חשוב ומשמעותי והוא ההדרכה לחיי אישות.

נסיים בדברי הרב קוק זצ”ל על האתגר הגדול בבניית הבית כנדבך בתוך עם ישראל והשפעתו על האנושות כולה. “השלמת הבית באורחות צדק היא ההתחלה להצלחת החברה בכללה, וחיי המשפחה בהיותם מתרוממים למצב טוב,תיווסד מזה ברבות הימים הצלחת האומה. וכערך משפחה אחת אל כללות האומה,כן הוא ערך עם  ד’ אל כלל המין האנושי. שההשרשה של הקדושה ודעת ד’ שמשתרשת בישראל ע”י התורה וקיומה בכל הזמן הארוך העבר, היא תגרום שיתפשט אור ד’ וכבוד ידיעתו על כל המשפחה האנושית בכללה. (עין איה,מס’ שבת א’)  

ביבליוגרפיה

1. אור שבעת הימים/ דניאל שליט,הוצאת תואי, תשנ”ט

2. בדרך יהודית /דינה הכהן,הוצאת משרד החינוך והתרבות, תשמ”ז 

3. הבית היהודי/הרב שמחה כהן, תשנ”ה. 

4. נישואין / דבורה ארציאל הוצאת “עטרת, תשנ”ח.

5. עבודות מספרית הנרייטה סולד 

6. שעורים שהעברתי בנושאי זוגיות ולוקטו מספרים רבים 

יהי רצון שנזכה להרבות שלום בבתי ישראל ומתוך כך לבנין אריאל בב”א!