תקציר
העבודה עוסקת בנושאים חשובים ומהותיים בהם כדאי להתמקד בהדרכת הכלה הצעירה, אשר נכנסת זה עתה להקים את ביתה. בחרתי בארבעה נושאים אשר לעניות דעתי הינם מרכזיים ומהווים את נושאי הליבה של בניית הזוגיות [כמובן שישנם נושאים נוספים חשובים שבהם לא נגעתי].
הנושא הראשון: “מהי אהבה”? כולם מדברים אודותיה, שירים רבים נכתבו סביבה, מהי אותה אהבה שכולם כמהים אליה? נבחן ונראה שבאהבה האמיתית והעמוקה יש הרבה עמל, זו אהבה שמגיעה לאחר “עבודה”. עבודה שיש בה הרבה השקעה, נתינה, הענקה, מסירות, הקרבה, התמדה, ויש להזינה כל יום.
הנושא השני: “תקשורת זוגית” – מהי תקשורת זוגית אפקטיבית- יעילה? כיצד בונים תקשורת טובה? מהם העקרונות הנכונים? נלמד גם על הדיבור ככלי מחבר, על חשיבות השיחה היומית, וכיצד עורכים שיחה מעמיקה יותר הבאה לדון בסוגיה הצריכה ליבון ובירור.
הנושא השלישי: “משפחתנו המורחבת-הקשר למשפחות המוצא”. זוג הבא להקים את ביתו, להתאחד יחד לבניית קן משותף, חייב לעבור תהליך של “ניתוק ממשפחות המוצא”. הניתוק הוא ודאי לא ניתוק רגשי [הורינו ממשיכים להיות הורינו גם אחרי החתונה], הניתוק הוא במובן של אנשים בוגרים היודעים לנהל את חייהם באופן עצמאי, ויודעים להציב גבולות בין המערכת הזוגית לבין המערכת המשפחתית.
הנושא הרביעי: “עקרונות בזוגיות של שי”ח”. שי”ח פירושו – שביעות רצון, יציבות וחוסן. המודל של שי”ח נבנה דרך מחקר, במחקר נבדקו עשרות מרכיבי יסוד לנישואי שי”ח. נאספו נתונים רבים שמאפיינים נישואים שיש בהם שביעות רצון יציבות וחוזק, אלו הם העקרונות שיפורטו בהמשך בפרק זה.
חשוב לציין שגם זוגות בני שי”ח רבים מעת לעת, הם אינם “מלאכי השרת”. ההבדל הוא שלזוגות אלו יש את המצפן המורה להם את הדרך, מה שאין לזוגות שאינם בני שי”ח, ואת הדרך הזו צריך ללמוד…
מבוא
מתוך עבודתי כמדריכת כלות, ראיתי לנכון שישנה חשיבות רבה להדרכת הכלה לזוגיות נכונה [כמובן בנוסף להלכות טהרת המשפחה]. בעבודה זו בחרתי להתמקד במספר נושאים חשובים המהווים הכנה מתאימה לכלה הצעירה שזה עתה נכנסת לבנות את ביתה. היתרון הגדול הוא שהכלה מגיעה כ”דף נקי וחלק” עם השתוקקות גדולה לשמוע ולקבל. בשביל הכלה המדריכה היא “המומחה הגדול”, ומה שהיא תאמר יתקבל ברצון. חשוב לנצל זמן זה כאשר הכלה נמצאת בפניות ללמוד [עדיין ללא העומס של ניהול בית וגידול ילדים] ולתת הכוונה זוגית נכונה. ואכן מטרת העבודה היא לתת הכוונה נכונה לכלות בנושאים המפורטים לעיל. העבודה אף יכולה לעזור למדריכות כלות בבואן להדריך את הכלה.
במהלך עבודתי כמנחת זוגיות – העברתי סידרת שיעורים וסדנאות לקבוצת נשים הנשואות בטווח של עד כחמש שנים. החלטתי להעביר את הסדנא דווקא לזוגות הנ”ל מתוך הנחת יסוד שהזמן הממוצע שלוקח לזוג לבנות זוגיות טובה הוא בין 5 ל-7 שנים. ככל שנטיב בשנים אלו לבנות ולבסס את אדני הקשר מתוך כלים נכונים כן ייטב, ולהפך ככל שמתחילים לעבוד בשלבים יותר מאוחרים, יותר קשה לשנות דפוסים שכבר התקבעו [כמובן שתמיד אפשר להתחיל, ואף פעם לא מאוחר מדי]. ולכן מבחינה אידיאלית חשוב ורצוי ללמוד הדרכות נכונות בשנים הראשונות, כאשר עדיין לא הצטברו פערים ותסכולים.
כמו כן עבודה זו מתאימה אף לזוגות המעוניינים לשפר ולקדם את המערכת הזוגית שלהם.
מהי האהבה?
מבוא:
הרצון לאהבה נטוע בעצם הנפש שלנו. אנו באים והולכים, לומדים ועובדים, אך מתחת לרצפת חיינו רוגשת בכל העת התפילה העזה – לאהוב ולהיות נאהב.
זו הסיבה שעולמנו מלא בשירי אהבה רבים כל-כך, שבמשך ימים שלמים לבנו תר אחרי אהבה ובמשך לילות שלמים שנתנו נודדת בגללה. אהבה אינה פריט נוסף במאגר רגשותינו; היא עצם פעימת ליבינו, המתפרטת לרגשות השונים. הללו רוחשים סביב ליבנו ומטשטשים את מוצאם המשותף, אך אם נטה להם את אוזננו נשמע כי כולם לוחשים את אותו סוד: שמאהבה באו ולאהבה הם שבים, שמתחת לכל מאווייהם אותה הם מבקשים.
אבל האהבה חמקמקה; כשמחפשים אותה לא מוצאים, וכשמוצאים אותה לא יודעים כיצד לשמור עליה. לעתים נדמה לנו שהיא סיפור פשוט, שפצחנו את סודה ואנו יודעים כיצד לנהל אותה. בכל אחת מפעמים אלו מחכה לנו האהבה מעבר לפינה, חובטת בראשנו ומראה לנו שאיננו מבינים דבר. מה רצונה? כיצד ביכולתנו לדעת מה היא צריכה בכל רגע? מה לעשות כשהיא לא מתקדמת כפי שהיא אמורה?
אהבה זו עבודה
עבודת הנישואין כוללת, לשמחתנו הרבה, “עצירות להתרעננות”. חיי הנישואין אינם מצריכים מאמץ גדול ללא הפסקה. בורא עולם, ברחמיו הרבים, אינו מושיב אותנו על כיסא המשבר בכל יום. לרווחתנו, ישנן תקופות שפשוט נדמה לנו שאנחנו נשואות לאדם שהותאם לנו באופן מלא, אנו חשות שמחה ואנו מלאות אהבה ואחווה. אידיליה! בימים הללו אין אנו מרגישות כל קושי, להעניק לבן הזוג, לדאוג לו ולתמוך בו, ההרמוניה מגמדת את הקשיים.
בשונה מהחלומות שעליהם חלמנו כשהקמנו את המשפחה, האהבה הזאת אינה מלווה אותנו בכל רגע ורגע בחיים, המציאות אינה צבועה בוורוד ואינה מלווה בכינורות ומרופדת בשושנים, לעולם לא נפגוש זוג שכל חייו מתנהלים על מי מנוחות. אבל ברגעי משבר, כאשר אחד מבני הזוג מרגיש שההתנהגות של השני ממש מוציאה אותו מדעתו והוא יוצא מגדרו ומגדיר לעצמו גבולות חדשים של קבלה, הֲ כָלָה, סליחה וכבוד – אז, מוקמת ונבנית הקומה העליונה של “אהבת חינם”. זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר, זוהי אהבה שבאה מתוך ייסורי לידה ממש, וזוהי עבודת הנפש העומדת בבסיס הנישואין.
למעשה האהבות המצויות כיום בעולם ואשר כל כך אוהבים לדבר עליהן, אינם אלא אהבה עצמית ואנוכית. האנוכיות המופרזת האוכלת בנו, מכלה גם את אהבת הזולת מתוכנו; כך זה בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. אנחנו אוהבים כל זמן שאנחנו מפיקים תועלת ורצון מזולתנו, אולם ברגע שהאינטרסים מתנגשים – מתנדפות האהבות, ואלו הן אהבות עגומות מאוד. בחיים המודרניים משחיתה אנוכיותו של האדם כל חלקה טובה בחיי המשפחה. משפחות רבות נהרסות, ורבות מהן הן המשפחות אשר חייהן הפנימיים מתערערים, לרוב הרקע לכך הוא העדר אהבת אמת ואף חוסר התחשבות. במקום שיסוד האהבה הוא לחשוב על הזולת, הרי כל אחד חושב רק על עצמו. מציאות זו משתקפת מכל האווירה של הרחוב כיום. בשעה שמתגלה פער מסוים בין האינטרסים המציאותיים או המדומים, בין רגשות או נטיות של בני הזוג – אזי נעלמת לפתע פתאום השותפות ההדוקה של השניים. לא קיימת יותר אותה אהבה, שכה הרבו להתפאר בה. מתברר כי הכול היה מזויף מיסודו, בנוי על אהבה עצמית זולה ואנוכית, אלא, שכל זמן שאלו הלכו לפני הנישואים יחדיו בלי שום התחייבות, נוח היה לקרוא לזה אהבה.
אהבת אמת היא זו שאינה תלויה בדבר. ומהו תוכנה ומהותה? הקרבה למען האהוב, נתינה משלו וביטול רצונו העצמי למען מילוי רצון אהובו. האוהב נותן ומעניק את כל כוחותיו ואת כל ישותו למען אהובו. האוהב מרגיש רצון להעניק ולדאוג לבן/בת הזוג, והענקה זו מביאה אותו
לידי התרגשות ומקנה לו סיפוק. בני זוג החיים באהבה נראים שונים מאלה החיים בלעדיה, שכן האהבה קורנת על פניהם. חוקרים רבים הצביעו על כך, שגברים ונשים אוהבים הולכים זקופים יותר, תגובותיהם המוטוריות ערות ומהירות יותר.
בספרי פסיכולוגיה ובשירי משוררים מדגישים חזור והדגש את חשיבותה של השפעת האהבה בחיי האדם. זו הינה כאוויר לנשימה וכמים לפרח. אנשים רבים מודעים ורוצים להראות אהבתם והיא אינה מספקת, העובדה שהאהבה מצויה בליבנו צריכה למצוא ביטויה בדרך שתיתפס כאהבה על ידי בן זוגנו, זוהי יכולת ההענקה ודאגה לתקוותיו, לציפיותיו להצלחותיו ולכאביו. אהבה אינה רק הרגשה פנימית – היא חייבת לבוא לידי ביטוי מילולי ומעשי.
האהבה עוזרת לבני הזוג לגדול ולהתפתח עד למלוא הפוטנציאל שלהם. האהבה היא רגש, והיא מחייבת. בין שהיא קיימת ובין שאינה קיימת – כדי שהיא תוכל להתקיים ולצמוח, יש להזינה. בלי אור ולחלוחית – היא תגווע. האהבה הקיימת בין בני הזוג יוצרת משהו גדול ויפה יותר מזה שיכול כל אחד ליצור בעצמו, ורגשות האהבה והדאגה מתקופת האירוסין ישגשגו בנישואין רק אם יבינו שני בני הזוג, כי אהבתם זקוקה לתזונה יומיומית. ההזנה המוצלחת קשורה באורח החיים ובהבנה, שבני הזוג מפתחים יחדיו.
אם נסכם את דברינו עד כאן, אנו רואים שאהבה איננה תלויה רק ברגש אשר יכול לחלוף, והיה כלא היה, אלא הרבה מעבר. כשאנו מנסים להגדיר ‘מהי אהבה?’, ההגדרה שהגיעו אליה חוקרים רבים היא שאהבה זה אידיאל רוחני נפשי עליון שקשה להגדיר אותו, אך מה שבטוח הוא שהיא תוצאה של המון פרטים מעשיים. אנו צריכים ללמוד מהם אותם פרטים מעשיים שהתוצאה שלהם תהיה אותה תחושה עליונה שמקיפה את האדם. זאת אומרת: מי שמקיים את אותם פרטים מעשיים – התוצאה תהיה אהבה בוגרת, שלמה ועמוקה.
הפרטים המביאים לרגש הזה: לדעת לקבל – באהבה הראשונית שילד חווה מאז שנולד יש הרבה לקיחה, קבלה. גם באהבה הבוגרת יש צורך לדעת לקבל (ולא רק לתת). בדור שלנו יש העצמה של האישה, לאישה יש מקצוע, השכלה, היא מפרנסת, היא ידענית. יכול להיות שכאשר מתגלים קשיים אישה תאמר – “מה אני צריכה את הסיפור הזה? אני יכולה להסתדר גם לבד”. גם הבעל יכול לחוש – “מה היא צריכה אותי” “מה אני תורם לה”. ולכן יש צורך לדעת שחלק מבניין האהבה זה גם קצת לצמצם מעצמי ולתת לשני לתת לי, כי זה יחבר ביננו. אנשים מתאחדים ומתחברים רק במקום שאחד קצת חסר. יודעים לקבל ואומרים: “תודה רבה שאני מקבלת ממך, איזה מזל שהתחתנתי אתך ואתה קצת אחר ממני, מה הייתי עושה בלעדיך?”. כשהבעל מרגיש שיש לו מה להעניק לאשתו, זה ודאי מחבר ומוסיף אהבה.
נתינה – במילה אהבה יש את המילה – הב, בארמית – תן. אני מוכנה לקבל, רוצה לקבל ממך לא מבחינת תביעה אלא במקום הרך הזה שאומר – אני מוכנה לקבל ואני נהנית מזה ומכירה מה עושה לנו הביחד הזה. הנתינה הזו צריכה להיות הדדית ואם בני הזוג רוצים להגיע לאהבה עליהם להיות שקועים בנתינה. הנתינה היא לב ליבה של האהבה. וזו הסיבה שאנחנו כל כך אוהבים ילדים, כי את מירב שנותינו כוחנו ומרצנו אנו משקיעים בהם.
הנותן מעביר את עצמו לשני, מטביע את חותמו בשני, ולכן מי שרוצה לבנות אהבה צריך להיות שקוע בנתינה.
נתינה מביאה להתקשרות. השורש נ.ת.נ נקרא מכל כיוון. נתינה אמיתית זו נתינה שמצד אחד אתה נותן את הכול, אבל היא גוררת אחריה איזושהי הדדיות. לפעמים כשלא מקבלים הדדיות זה בגלל שהנתינה לא נעשית בצורה הנכונה. ההגדרה הנכונה של נתינה זה לראות מה השני זקוק לו. נתינה חייבת להיות מה טוב לבן זוגי.
ישנה לפעמים תחושה מתסכלת שאדם נותן ונותן והשני לא מרגיש את זה, ולכן כשרוצים לתת, צריכים לשאול את השני – “מה אני יכולה לעשות כדי שיהיה לך טוב? מה יגרום לך לשמחה, לאושר?” הצרכים משתנים, ולכן לא מספיק לדבר על זה בחתונה, עוד כמה שנים המשפחה גדלה, וצריך תמיד לעשות את הבירור הזה שוב ושוב.
הנתינה היא גם בתחום הגשמי וגם בתחום הנפשי. לנו כנשים יש מרחב פעולה גדול – אנחנו מבשלות, מנקות, מכבסות. אך האם זה מספיק?
האדם בנוי לא רק מגוף אלא גם מנפש, והאהבה צריכה להתייחס גם לצרכים הנפשיים שבו. האהבה צריכה לתת מענה לנפש האדם.
איך נותנים בתחום הנפשי? קודם כל – הבנה. להיות אדם המבין את השני, מקשיב לו, מקבל אותו. אחד הדברים הכי חשובים זה לדעת שאני לא הולכת לשנות אותו, אלא לקבל אותו עם הטבעים שלו. התעניינות. להתעניין איך עבר היום. אם הייתה בדיקה רפואית, מבחן או ראיון עבודה יש צורך לשאול ולהתעניין – איך היה וכו’.
מחמאות – צורך חשוב הוא לאדם לקבל מחמאות. על כן עלינו להיות נדיבי לב, להיות מכירי תודה. לפתח עין טובה, להגיד מילים טובות. לומר – תודה רבה על זה, ותודה על זה. ניתן לכתוב מכתבים, פתקים קטנים, מסרונים חמים. כל דבר אפשרי ובלבד שיביע את המחמאה ואת התודה שאותה אנו רוצים להעניק.
כבוד והערכה – אומר בעל מנורת המאור – “אישה כשרה זו אישה המכבדת את בעלה בעיני קרוביו”. לא לזלזל במה שהבעל אומר, לא לדבר עליו מאחורי הגב, לשמור על כבודו.
פן נוסף שהוא חלק מאהבה ונותן מימד הרבה יותר גבוה זה המימד הרוחני. זוג שמוצא לעצמו מטרות משותפות, ובונה ומפתח את אידיאל החיים שלהם סביב עניין רוחני, עולם ערכים משותף, זה דבר שמאוד בונה את הקשר. כשמוצאים את המשותף מעבר לעניינים הטכניים, יש בזה משהו מאוד עמוק שמרים את הזוגיות.
מה שנכתב לעיל אלו הם רק דוגמאות, ניתן כמובן להוסיף עניינים ותחומים נוספים שדרכם ואיתם מגיעים אל האהבה. הדבר המנחה אותנו בכל מה שראינו עד כה הוא – שאהבה זה דבר שנבנה, ולא יכול לבוא מיד. אהבה זה דבר שדורש עמל ובניה ולא משהו ספונטני. ניתן לדמות זאת לזרע ששמים באדמה, צריך שקודם יינבוט ואח”כ ינצנץ, ואז יגדל לאט לאט. כך היא עבודת האהבה.
בתקווה שנשכיל לבנות את בניין האהבה מתוך עמל והרבה שמחה.
תקשורת זוגית לשוחח בשניים
לפני לשוחח בשניים, יש גם שיח פנימי – עם עצמי שהוא הבסיס לשיחה עם שניים. הרבה פעמים הקושי של לשוחח בשניים – זה כי לי הדברים לא מספיק ברורים, אני לא יודעת איפה אני עומדת. הבסיס לכל תקשורת ביני לבין מישהו אחר הוא קודם כל המגע והנגיעה בעצמי – איפה אני עומדת? האם הדברים ברורים לי? מה הצפיות? ועל בסיס זה הרבה יותר קל לדבר בשניים.
מהו דיבור? – כלי חברתי שדרכו אני מעבירה לזולת מחשבות, רגשות ורצונות. על ידי הדיבור אני מיידעת את הזולת איפה אני עומדת הן בתחום השכלי- מחשבתי הן בתחום הרגשי, והן בתחום הרצוני – ציפיות.
איפה המקור הראשון של הדיבור בתורה? בבראשית פרק ב (פסוק ז’): “וייצר אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים”. רש”י – נשמת חיים ‘עשאו מן התחתונים ומן העליונים; גוף – תחתונים. ונשמה – העליונים’. קודם כל כבר בפסוק הזה רואים את המורכבות האנושית, שאדם מורכב מגוף ונשמה (חומר ורוח), להבדיל מכל העולם שזה או חומרי או רוחני – חיות השדה או חיות הקודש (רוחני) – באדם יש את המורכבות של חלק מעליונים ותחתונים – והמורכבות הזו לא פשוטה.
השיח הפנימי – כשאדם מדבר בתוך עצמו לפעמים בא לחבר בין העולם הרוחני- נפשי (נפש שכלית/צלם אלוקים) לבין העולם הגשמי- פיסי (נפש בהמית/תאוות, הלב- חושק, רוצה עולם גשמי). השיח הפנימי בא לגשר. “נפש חיה” – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של האדם חיה שבכולם שניתוסף בו דעה ודיבור.
הדיבור אינו רק כלי טכני להעברת אינפורמציה. גם בין החיות יש דיבור – תקשורת בסיסית, הן מיידעות להקה כאשר יש סכנה ע”י קריאות. רש”י מדבר על דעה ודיבור. דעה – נקודת חיבור. הדיבור משמש אותנו כדי להתחבר. בשיח פנימי שאני מנהלת עם עצמי – זה בא לחבר בין עולם גשמי/ארצי לרוחני. בין רצונות- ציפיות לבין מציאות. הדיבור בא לעשות חיבורים. אותו הדבר בדיבור תקשורתי – הוא בא לחבר וזאת המטרה. כשהקב”ה נתן את הדיבור לאדם, מה ציפה ממנו? שדרך הדיבור ייווצר קשר-חיבור. עניין נוסף – “ויצר אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים”. רק אצל האדם יש נפיחה. הפרשנים אומרים; רמב”ן ומקורות פנימיים – “הנופח מעצמו נופח” כמו שאדם מנפח בלון – חלק מהאוויר שהיה בתוכו עבר לבלון. כך כביכול אותו הדבר כשהקב”ה נופח באפנו נשמת חיים, כביכול משהו אלוקי עבר אלינו. הביטוי של זה הוא בדיבור- הוא בא לחבר, הקב”ה מחבר הכול, הכל בא ממנו, הקב”ה נתן את הדיבור כדי לחבר.
ובכל זאת בהמשך ספר בראשית – מגיעים לדור הפלגה – מגדל בבל. דווקא דרך הדיבור הקב”ה מפלג. כשהיה איזשהו רצון של האנושות להתחבר כדי למרוד ח”ו, להתקומם נגד ריבונו של עולם – באותו הכוח המאחד/באותו הכלי שהקב”ה נתן לנו כדי להתחבר – באותו כלי הוא גורם לפילוג. אנו רואים שדרך הדיבור – אפשר להתחבר, ומאידך אפשר גם ליצור פילוג ופירוד. כל אחת יודעת שדיבורים יכולים לחבר, לקרב, ויש דיבורים שיוצרים ריחוק, ניכור. הקב”ה נתן לנו מתנה – נשתמש בה ונדבר דברים נעימים מקרבים ומחברים. אמרנו שהדיבור בא להעביר לשני את המקום שבו אני נמצאת בכל המישורים. דיבור הרי זה בשניים ולא ברור שהשני יקלוט את מה שאני רוצה. אפילו שלי זה ברור מה אני רוצה. גם לאחר שבררתי עם עצמי, יכול להיות שאני אדבר והשני לא ישמע, לא יקלוט. זה שאני מדברת עדיין לא מספיק, צריך לוודה שהשני קלט אותי בדיוק ובהתאם לזה יגיב נכונה. כמו שיש גלים ותדרים, השאלה אם אנחנו נמצאים על אותו תדר. הדבר השני – זה הציפיות. אדם מדבר מעולמו הפנימי ויש לו ציפיות, ולא תמיד מבהיר אותם והשני לא קולט את זה, או שלוקח את זה לציפיות של עצמו. אין משהו אובייקטיבי בעולם, הכול עובר דרך הסובייקט שלנו, אני מדברת מתוך עולמי וזה נוחת על עולם אחר לגמרי אצל השני, ולכן הדברים לא יגעו אחד בשני זה לא אותו תדר. מרגישים שמדברים על מקבילים ולא נוגעים זה בזה.
“ויהי האדם לנפש חיה” – רש”י אומר דיבור. בפסוק לא מוזכר דיבור, אלא מוזכרת נפש חיה. אונקלוס תרגם את הפסוק ‘רוח ממללא’ –רוחניות ממללת הוא לא משתמש במילה דיבור. רש”י אמר דיבור, אבל התורה לא מצמצת אלא אומרת נפש חיה. יכול להיות שאחת הסיבות שהתורה לא מדברת על דיבור, כי דיבור זה דבר מאוד מסוים. בעברית – יש לנו דיבור, שיח, אמירה, סיפור, הגדה. כל אלו הם כלי לתקשורת, הם סוג של דיבור והתורה לא מצמצמת את עצמה אלא אומרת ‘נפש חיה’ – שזה הכותרת של כל סוגי התקשורת. שיח זה לא דיבור ודיבור זה לא אמירה. שיחה זה סוג מסוים של תקשורת. מתברר שיש ביכולתנו לתקשר בכל מיני רבדים ובכל מיני תדרים ולכל זה אנחנו קוראים דיבור, ומצפים שהשני יבין על איזה תדר אני נמצאת. מובא בספר שמות ביחס למתן תורה – “כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל”. כבר פה רש”י מיידע אותנו שיש בפסוק שני סגנונות של העברת דברים. יש אמירה, ויש הגדה. אמירה – זה רך, הגדה – דברים קשים ודקדוקים. אמירה – שייכת לאישה, וההגדה – לאיש.
בכלל כשאתה מדבר עם מישהו צריך לדעת מי עומד מולך, אולי לא יבין עברית. אם זו אישה – אמירה יותר רכה. איש – אמירה חותכת, נוקשה, עניינית, חדה, להיכנס לפרטים. הדיבור מורכב מעצם זה שיש מפגש בין איש לאישה. בספר בראשית – בפרשת הבריאה נאמר: ‘זכר ונקבה בראם’. אומר רש”י נבראו דו פרצופים, חטיבה אחת – אדם אחד, והקב”ה ניסר אותם – והפריד איש מאישה. ישנה שונות בין גבר לאישה גם בדיבור. ובכל זאת בנפש שלנו – במיוחד כשמדובר בבני הזוג בשלבים הראשונים שלפני החתונה, “ממש – הרגשתי / הרגשנו אחד, דיברנו – תמיד הייתה הבנה. היה כ”כ ברור שפעם בהיסטוריה בגן עדן היינו אחד והקב”ה החליט לנסר. לפני החתונה כ”כ הבנו אחד את השני ועכשיו מרגישים שמופיעים בשניים, יותר מאשר אנחנו אחד. “אני מדברת והוא לא מבין”. האם זה סותר את האחדות? לא!
המהר”ל בפירושו לפרקי אבות – ‘אל תרבה שיחה עם האישה’ – אומר כשמדובר על המשפחה/ הזוג – האיש והאישה זה כמו אדם, כמו שבאדם יש רבדים שונים אבל הוא אישיות אחת, אחדות אורגנית אחת, כך המשפחה גוף אחד, אחדות וחטיבה אחת. כמו שאצל האדם יש מוח ולב ידיים ורגליים – וזה חטיבה אחת. יש עין פנימית כשמסתכלים על משפחות , גוף אחד חטיבה אחת. בעין חיצונית זה מפורד – אבא, אימא, ילדים. וצריך עין פנימית לראות את האחדות הזו. הבסיס אחדות פנימית. אותה הרגשה שהייתה לפני החתונה אינה אשליה אלא היא הרגשה האמתית. היא ההרגשה!!!
אצל המשפחה – ההרגשה של הפירוד זה רק שלב והוא הכרחי. שלב בתהליך של בניה, ובשלב הזה פתאום באים לידי ביטוי הכישורים השונים ואחד הכישורים השונים הוא הדיבור. אישה מרגישה שבן הזוג לא מבין אותה והיא מרגישה שהוא לא מקשיב. אישה מרגישה כאשר לא קולטים אותה, לא מבינים את העולם הפנימי שלה. ואצלה הדיבור הוא חוויה, זה האני שלה. [לעומת זאת] אצל האיש הוא מרגיש שלא מקשיבים לו – “בקשתי לקנות ולעשות כך וכך”. האיש מעביר אינפורמציה לא מעביר את האני – הפנימי. צריך לעשות את זה ואת זה והיא לא עושה. האישה מתלוננת שלא מדברים והוא אומר בוודאי שאנו מדברים – מה לקנות? מה לעשות? זה לא דיבור או שיחה.
מה זה שיחה? מה שהיה לנו לפני החתונה. אז מה באמת קורה בתקשורת בין הזוג?
יש בו את המסוגלות, זה לא שאין לו. לפני החתונה מקבלים כוחות מיוחדים כדי להגיע לאן שצריכים, אח”כ הקב”ה לוקח את הכוחות. תתחילו לעבוד. כמו עובר ברחם אמו – שנר דולק מעל ראשו ומלאך מלמדו כל התורה, ואז בא מלאך וסותרו על פיו ואומר לו – שכח! מה זה שכח? נשאר משהו מהתורה הזו, אבל עכשיו כשאתה יוצא לאוויר העולם, אתה תקנה את המדרגה.
התקופה הקדם חתונתית – מעין תקופה עוברת – הבנה שעל הבסיס שלה מתחתנים, זו מתנה אלוקית – מרומם אותנו כדי שנגיע להחלטות נכונות. אחר כך יש איזשהו תהליך של שכחה, או התלטשות או אי בהירות ומפה מתחילים לצמוח. הדיבור של האיש תכליתי כדי להעביר אינפורמציה. הדיבור של האישה מהמקום של החוויה. אישה נקראת אם כל חי, אומר על זה הרב גינצבורג – אם כל חי – אם כל החוויות. יש לה את הכישרון ליצור את החוויה האנושית. לאיש – יותר לגובה ולרוחב. אין לו את העומק של החוויה. ליקוטי מוהר”ן – ‘כגודל יקר הערך של לשון הקודש שבו נברא העולם כמאמר חז”ל ‘לזאת יקרא אישה כי מאיש לקחה זאת’ לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקודש’.
חוה – מלשון ‘יחווה דעת’, האישה בעצם הדיבור שלה יש לה עומק נוסף על האיש, ממד אחר, שהאיש לא יכול להופיע אתו מעצם זה שנקראת חוה. עצם הדיבור יוצר חוויה אנושית. “ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך”, להלכה – איש תובע בפה, אישה תובעת בלב – היא רומזת. לא מתאים למבנה האישיות שלה, לתכונת הצניעות לבוא ולדרוש ולבקש. להלכה – זה רק באישות. אבל לאישה באופן כללי קשה לדרוש ולבקש, היא תמיד תדבר מסביב. “מזמן לא יצאנו” – “שכחת, אתמול הלכנו לקניות”, “לא לזה אני מבקשת”. דוגמא נוספת – שבוע לפני יום ההולדת כבר מתחילה האשה לרמוז לבעלה.,,,, לאט לאט צריכים ללמוד לומר בפירוש, יש לנו טבע מסוים – אבל יש עניין של עבודה משותפת, לעבור שינוי להיות אני והוא ביחד. בבסיס נבראנו אחד. אישה בטבעה רומזת, רוצה שיגלו אותה, את הרצונות שלה. האיש אומר – “את צריכה, תגידי עניינית” . הטבע הזה מתגלה כבר במאמר בתורה ורש”י כבר אומר את זה – אף על פי שאליו תשוקתך אין לך רשות לתבוע בפה. האם הקב”ה רוצה להתעלל באישה? והרי כל מה שה’ עושה לטובתנו! לשכלל את המציאות שלנו ליותר יפה, יותר עשירה. אם כן מדוע זה כך?
אומר על כך הרב הוטנר – מה מעכב את האשה מלדבר ישירות? מה נוצר במציאות מכך שהאשה לא מדברת ישירות? ע”י זה שהקב”ה בטבע שלנו מנע מאתנו לדבר ישירות, אנחנו נצרכות להשתמש בהרבה מאוד דיבורים – תשעה קבין של שיחה, ובשיחה הזאת היא רוקמת מציאות! מציאות שיכולה להיות מאוד אפורה, תופסת נפח, נראית אחרת. השני יכול לחוות את המקום ששם האישה ע”י הדיבור שלה, מעין כישרון של סיפור. פתאום אישה מציירת את המציאות. זה התפקיד של הדיבור הנשי – לרקום את המציאות, להכתיב ולהעמיק אותה, להרחיב את עולמו הרגשי של בן הזוג שלה [שאצלו – הוא מצומצם יותר], וזאת העבודה הנשית!
תקשורת בין אישית ופתרון קונפליקטים
.1 תקשורת בין אישית – “אינטראקטיב קומיוניקישיין” – המלה תקשורת כשלעצמה לא מעידה על טובה או לא טובה. אנחנו רוצים לבנות תקשורת אפקטיבית, ונה ולא הרסנית.
מהם המאפיינים לתקשורת טובה, יעילה, אפקטיבית?
▪ הקשבה אמפטית – ההקשבה צריכה היות מוחשית, להיות איפה שהשני, קצת לעצור את עצמך. אמפטיה – קבלת האחר כמו שהוא, הבנתו ממקומו ולא ממקומי, גם אם הוא שונה ואחר לי. “גם אם אתה אחר אתה עדיין אתה”. הקשבה צריכה להיות נוכחת- שתהיה לה הנכחה, לא ממקום תוקפני המכחיד את האחר. הקשבה אמפטית – “עני שבא הביתה” – אין לי נדבה, אמור לו “תצא נפשי אליך” – לפחות אני יכול לתת לו אמפטיה, להתחבר לעולמו הרגשי.
▪ טון הדיבור – קוהרנטי – ברור, אמור בצורה ברורה, קונקרטית כמה שאפשר. אם אני אדבר בצורה לא מספיק ברורה לגבי הצרכים והרגשות, ואצפה שיבינו אותי – אז אני חלק מבעיית תקשורת, לא לצפות שינחשו אותי. [זוג שנמצא יחד 20 שנה, ויש להם זוגיות של שיח הם קוראים יחד אחד את השני, מבינים אחד את השני כבר ללא מילים,,,]. איך אני מביע את עצמי, האם יש לי את הביטחון ההתקשרותי שאני יכול לדבר את עצמי מבלי לחשוש שיחבטו בי [ישנם גברים שחוששים להביע את דעתם, שמא יזלזלו בעולמם הרגשי].
.2 פתרון קונפליקטים – קונפליקט בלטינית – אי הסכמה, אחד רוצה כך ואחד רוצה כך. תקשורת זה תנאי הכרחי אך לא מספיק לפתרון נאות של קונפליקטים, בוודאי שלא נוכל לפתור קונפליקטים ללא תקשורת. מה זה פתרון נאות של קונפליקטים? זה לנסות להגיע ל “win win” – שניהם מרגישים שהם זכו, לא רוצים שאף אחד ינצח, חשוב ששניהם ירגישו נוח עם הפיתרון, פתרנו את הקונפליקט לא בכפיה. אם אחרי דיאלוג ומו”מ, שני בני הזוג מרגישים עם זה נוח – “אין לנו בעיה עם זה”. אם אישה אומרת “הוא כופה עלי, אין לי אמירה” – פה יש לנו כבר בעיה. לפעמים אחד מוותר כדי לקבל במקום אחר וזה בסדר, לפעמים מגיעים למסקנה שאנחנו מקבלים את זה שאנחנו לא פותרים הכל – יש “דאד לוק” בלתי פתור.
לסיכום: הכיוון הכללי צריך להיות של חשיבה משותפת תוך בחינת כל הנתונים, והגעה לאיזשהו פתרון יחד מתוך נתינת מקום ויכולת השפעה לכל אחד מבני הזוג להבעת דעתו.
תקשורת זוגית – הלכה למעשה
ברובד הפשוט הדיבור מעביר לשני – מסר, תחושות, רגשות, ומחשבות, והשיחה כשלעצמה חשובה בכך שהיא מחזקת את הקשר, יוצרת שותפות ותחושת שייכות [השייכות מעוררת אהבה וליכוד] וכן מגבירה את ההכרות בין בני-הזוג.
ישנו הבדל ביו גברים לנשים בעניין השיחה. אצל הגבר מטרת הדיבור היא להעביר ולקבל אינפורמציה, להעניק פתרונות לדברים ולבעיות, מבחינתו הדיבור הוא כלי פרקטי מעשי. ואילו אצל האישה מטרת הדיבור ברוב המקרים הוא לא אינפורמטיבי אלא שיתופי, זאת אומרת – לאשה מאוד חשוב לשתף מה עובר עליה, מה היא חוותה והיא זקוקה לאישור ולהסכמה מצד בעלה לקושי שבו היא נמצאת, בעלה מצידו מנסה לתת לה פתרונות, אבל לא זה מה שהיא זקוקה. חשוב שבני הזוג יהיו מודעים להבדלים בינהם וינסו להגיע לשיח מתוך הכרה בשוני ומתוך כבוד והערכה לשני [לאחר ולאחרותו].
ישנן שתי צורות תקשורת.
▪ מילולית – בתקשורת מילולית מועברים – מידע, מחשבות, רגשות, התלבטויות, חויות, קשיים ובעיות. בתקשורת המילולית חשוב להביע את הרגשות שלי בעניין מסוים כמו – “אני מרגישה ש…”, “חשוב לי ש…”, “אשמח אם תוכל…”. תמיד לדבר מתוך נעימות ורוך, לא להנחית דרישות – “אתה חייב לעשות…”, לא להאשים – “תמיד אתה כזה וכזה”, לא להיות מנהלת הארועים שלו.
▪ בלתי מילולית – שפת הגוף מביעה הרבה גם אם לא אמרנו כלום [הסתכלות בשעון, הפניית הראש או הגב וכו’]. בשיחה רוצים מבט עיניים, ‘שתהיה איתי’, נכונות להפסיק הכל, יש כאלה שיפריע להם שיחה תוך כדי הליכה, הם צריכים את הישיבה אחד מול השני.
חשוב להגיע לדיבור שיש בו קירבה, הבנה, אהבה, והקשבה. חשובה מאוד השיחה היומית – שיחה של בין עשר דקות לחצי שעה, בשיחה זו אנו מעלים ומשתפים במה שחווינו במהלך היום, בדברים הנעימים שעברנו, ובדברים הפחות נעימים רצוי להשתדל להמנע מעיסוקים אחרים באותו זמן ולהיות קשובים אחד לשני. ישנם גם שיחות יותר מעמיקות, שיחות שצריכות תכנון, בשיחות מעין אלו רוצים להעלות סוגיה מעיקה וכואבת, סוגיה שצריכה ליבון ובירור ולא מספיקים לדון בה בשיחה היומית. שיחה זו נקראת השיחה השבועית.
ישנם כמה דברים שצריך לשים לב אליהם כשרוצים לנהל שיחה מעין זו. ▪ . מקום – איפה ננהל אותה? בבית, במסעדה, תוך כדי נסיעה, בפלאפון, תוך כדי טיול ערב וכו’. חשוב מאוד לתכנן מקום נאות כדי ששיחה זו תהיה משמעותית ואינטימית. לשים לב מי נמצא מסביב – משפחה קרובה [ילדים], משפחה מורחבת וכו’, הסביבה משמעותית.
▪ זמן – מתי לדבר? לא להניח ליד המקרה להגיע לידי שיחה, למצוא שעה שקטה, לתאם זמן המתאים לשניהם, ‘לזמן לשיחה’. ניתן לומר משפט כמו “יש משהו שחשוב לי להעלות, מתי נראה לך שיהיה לך זמן?” – כאשר מזמנים לשיחה נותנים לשני תחושה שזמנו יקר ואנו מעריכים זאת, יחד עם זה חשוב לנו למצוא את הזמן שיתאים לשיחה. מתי לא מדברים? – לא כשרעבים, עייפים, או ממהרים.
▪ מינון – כמה פעמים בשבוע? למשך כמה זמן? זוגיות זה דבר נע, בתהליכים, ומשתנה בהתאם לנסיבות החיים [בשנה הראשונה נקדיש יותר זמן לשיחות כדי לבנות לחזק ולייצב את אדני הקשר].
▪ קביעות – לא משנה כמה זמן מדברים, חשובה הקביעות.
▪ תוכן – על מה לדבר? ציפיות, צרכים שמשתנים, מעלים קשיים, מודים ומחזקים, מעצימים אחד את השני, לומדים ומתחזקים בעניין רוחני וכו’.
▪ אופן – איך מדברים? שיחה לא חד צדדית, שיחה כנה, שיחה המאפשרת דו שיח, לבטא מצוקה ולא האשמה. גם כשרוצים לדבר על פגיעה – לא לבא ממקום מאשים ומתקיף שמא השני ישתוק ולא יווצר דו שיח. הקשבה ואמפטיה – להקשיב הקשבה פעילה, לחזור בקצרה על דברי השני לוודא שהבנתי. לדבר חיובי – במקום לומר “אתה לא אוהב אותי”, כדאי לומר “אני מרגישה שאנחנו צריכים לחזק יותר את הקשר בינינו”.
בניית תקשורת פתיחות ושקיפות
התקשורת בין איש לאשתו צריכה להיות זורמת ופתוחה לחלוטין. מצד אחד צריכה להיות שקיפות ביניהם, היינו שכל אחד חושף לפני השני את כל מה שהוא חושב ומרגיש, כולל את מחשבותיו ורגשותיו על בן-זוגו עצמו. וזאת ללא כל חשש והיסוס שמא השני יבין אותו בצורה עקומה, או שיגיב שלילית, או ישתמש בדבריו כדי לנקום בו ביום מן הימים, או שדבריו יביאו לפירוק החבילה.
וכן צריכה להיות ביניהם פתיחות, דהיינו שכל אחד מהם בעל עין פקוחה המסוגל לקרוא את המפה של בן- זוגו; להבין את עולמו של הזולת, את גישתו, התנהגותו ומהותו האמיתית הפנימית. התנאי המוקדם למצב של פתיחות ושקיפות בין איש לרעהו הוא ויתור על כל עמדה של הגנה עצמית. אדם החושש מזולתו ונמצא בעמדת התגוננות, חייב לשקול כל מילה שהוא מוציא מפיו, וממילא אינו מצליח להחשף כלפי הזולת וגם לא לקרוא את מפת נפשו. סילוק עמדות הגנה תלוי במידת האמון שבני הזוג רוחשים זה לזה. בד”כ סמוך לחתונה מידת האמון ההדדי רבה מאוד, אולם עקב הצטברות של אי הבנות ופגיעות הדדיות מתערער האמון, כל אחד מתבצר בעמדת הגנה ונוצרת תקשורת לא תקינה. האמון גם הוא דבר שהולך ונבנה ועל בסיסו ניתן ליצור תקשורת תקינה.
צריך לדבר
הקשר העיקרי בין האיש לאשתו הוא כאמור, קשר הדיבור. הרבה מהזוגות נמצאים במצב של ניתוק רגשי. רוב הסכסוכים אינם נובעים בשל מחלוקת על נושאים עמוקים ושאלות העומדות ברומו של עולם, אלא מפני שאין הם מצליחים לדבר ביחד. צריך להיות פתוח – להקשיב ולדבר. להקשיב הכוונה לספוג לתוכנו את מעלות השני. לדבר הכוונה לבטא אליו מה שיש בתוכי. זה אינו מובן מאליו. הרבה פעמים אדם מתקשה לבטא את עומק ציפיותיו, והוא סבור שעל השני לנחש מה שבליבו, והריהו נעלב כאשר השני אינו מבין מעצמו, כי הוא אחר כי הוא שונה. אתה רוצה משהו – אמור זאת. אם בן זוגך מתנהג בצורה פוגעת, אמור לו: זה מפריע לי. אל תצפה שינחש זאת. אדם לא תמיד מודע לכך, שדברים שאינם חשובים לו הם חשובים לזולתו. רק אחרי תקשורת עמוקה וממושכת כל אחד מבין מעצמו מצפוני לב זולתו. בני הזוג צריכים, איפוא, לדבר זה עם זה על הצרכים של כל אחד בלא לצפות שהשני יבינם מעצמו. כך לאט לאט, הם צועדים אחד כלפי השני, ובמהלך השנים – ואחרי עמל ארוך של שיחות הדדיות הם יוכלו להבין זה את זו גם בלא אומר ודברים.
דיבור יום-יומי לטיפול מיידי בבעיות
בין איש לאישתו נולדים סכסוכים. זה בלתי נמנע. בתחילה, כשמתחתנים, נמצאים באופוריה, והאהבה מחליקה את החסרונות. ואולם לאט לאט נחשפים החסרונות ובאות האכזבות. מתגלים ניגודים ונוצרות בעיות. בני הזוג שונים, וטבעי שיהיו ביניהם מתחים.
יש להקדיש זמן רב לשיחות על הבעיות, ואין לטאטא אותן מתחת לשטיח. יפה השיחה יום אחד קודם, וכבר מהיום שלמחרת החתונה. אין לתת לבעיות להצטבר. יש לטפל מיד בבעיות שהתגלו, ולפותרן יום יום. יש למחוק מיד כל קושי שמתעורר, כפי שהגוף מפרק את הרעלים שהצטברו בתוכו. כל ערב, בטרם הולכים לישון, יש לנקות את השולחן, לפרק את המוקשים, לברר את הטענות ההדדיות אחת לאחת, לטהר את הסיגים, ולקום בבוקר מטוהרים ליום חדש. כפי שדורשים: “צדק ילין בה” [ישעיהו] – בשעות היום אפשר שרבים ומסתכסכים, אבל בלילה, כשהולכים ללון אז צדק – דואגים לסדר את העניינים.
בניית שפה משותפת
יש קושי בשיחה בין איש לרעהו. פעמים רבות אנשים מדברים באותן מילים, אבל לא באותה שפה-כוונה. בנוסף לכך, ישנם גם מסרים לא מילוליים: בתנועת יד, בעווית הפנים, בניגון של המילים. ולעיתים יש סתירה בין המסרים המילוליים למסרים הלא מילוליים, מה שמכונה שפה כפולה – והמבוכה רבה.
למשל, לאיש ולאישה יש שפה שונה לאהבה. האיש מרגיש שהוא מבטא אהבה בכך שהוא עוזר לאשתו כדי שתוכל לנוח, ואילו האישה רוצה אהבה בשפה אחרת: שישאל אותה לשלומה, שיקשיב לשיחתה ולרגשותיה ושיחמיא לה.
לכן יש לבנות שפה משותפת, כלומר, עולם פנימי משותף של מושגים, רצונות וציפיות, בניית שפה כזו אפשרית בעזרת הדיבור, בעזרת השיחה האינטימית. כל אחד פותח את עצמו ואומר מהן ציפיותיו ואיך הוא מבין את ציפיות הזולת. בלא דיבור, אנשים יכולים לחיות שנים רבות ביחד כשהם מרוגזים זה על זה, מפני שכל אחד מצפה למשהו מהזולת, והוא בטוח שהזולת מבין את ציפותיו מבלי שיאמר לו אותן. דרך הדיבור מבינים בני הזוג במשך הזמן יותר ויותר זה את שפתו של זה.
הצפנה, פיענוח והיזון חוזר
בניית השפה המשותפת נעשית בעזרת:
.1 “הצפנה” – ניסיון של האומר לבטא את רצונו במילים בצורה הטובה ביותר.
.2 “פיענוח” – ניסיונו של השומע לפענח את המשמעות המלאה הטמונה והמסתתרת במילים של זולתו, ולא רק במילותיו אלא גם במסרים הבלתי מילוליים שלו.
.3 לבסוף, יש לוודא שהם הבינו זה את זה על ידי “היזון חוזר”, משוב, היינו בדיקה אצל הזולת אם דברי האומר הובנו על ידו נכון.
צריך ללמוד לדבר. זוגות רבים אינם יודעים לדבר ביחד. הוויכוחים עוברים מהר מאוד לטון קשה ומסתבכים. מומלץ לאחר שיחה כושלת או מוצלחת, לשחזר את השיחה. אין מתייחסים עתה לתוכן השיחה, אלא לצורתה. בוחנים אותה באורח דידקטי חינוכי, היינו איך דיברנו ולמה. כגון: ‘אני אמרתי כך ואתה אמרת כך, זה עיצבן אותי – אז איך רצית שאגיד?- הייתי רוצה שתגיד זאת באופן כזה’.
כמו שבצבא לומדים לקחים שלאחר הקרב, ובוחנים מה היה טוב ומה לא היה טוב – כך בין בני-הזוג, ובמשך הזמן לומדים לדבר ביחד.
הבעת רגשות ולא האשמה ושיפוט
סילוק הקשיים בין איש לאשתו אינו נעשה ברמה השיפוטית והערכית. בני- הזוג הם חברים. הם לא שוטרים, לא שופטים ואף לא מחנכים האחד של השני. בירורי הדברים ביניהם צריכים להיעשות על ידי בירור שכלי והבעת רגשות. הבעת רגשות אינה שיפוט ואינה האשמה. מותר לכל אחד לבטא את צרכיו מבלי להאשים, ואם יש ניגודי אינטרסים יימצא הפתרון המעשי מתוך רצון טוב. אין להטיף מוסר, להטיח ביקורת, ולהנחית על בן-הזוג מאמרים, פסוקים וקללות. מותר להרגיש אחרת. מותר לומר לשני: “מפריע לי מה שאתה עושה” ולבטא זאת בכנות, מבלי שהשני יפרש זאת כהבעת אי-אמון. אבל אין לבוא אל בן- הזוג בנשק ערכי או הלכתי. למשל – אשה יכולה לומר “העישון מפריע לי”, אין צורך שתוסיף “כתוב בספר שמזיק לעשן וגם הרב אסר” וכו’. במקרה זה, קרוב לוודאי, שהתשובה הגלויה או הסמויה תהיה: “רדי ממני טפלי בעצמך, אני לא צריך מטיף בבית”.
דיבור בנחת
בגמרא נאמר [גיטין ו,ב] “לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו. שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל”.
אין ללחוץ, אין להפחיד ואין לדבר במילים קשות. דיבורים כאלה מגלגלים לתהומות. כולם עושים טעויות ומתעצבנים לפעמים, אבל בין איש לאשתו הסגנון ונימת הדברים צריכים להיות בניחותא. מתחים וקשיים אינם מופיעים על פי רוב בשל דברים משמעותיים, אלא בשל תקשורת לקויה, ופעמים רבות לא בשל תוכן הדברים, אלא בשל סגנונם והניגון שלהם. חשוב לא רק מה אומרים אלא גם איך אומרים.
משפחתינו המורחבת הקשר למשפחות המוצא.
הרבה פעמים נובעים החיכוכים בבית מהשוני של משפחות המוצא שאנו באים מהם.
אומרת התורה: “על כן יעזוב איש את אביו ואימו …” – שני אנשים שיוצרים תא משותף עם תרבות משותפת, חייבים לעבור תהליך של עזיבה, ניתוק, התרחקות במובן מסוים, כי אם כל אחד יתבצר במה שמוכר לו, ויהיה מקובע בשלו, לא יתרחש המפגש. לכן ה”על כן יעזוב” – זה התנאי הראשון שמאפשר מפגש. כדי ליצור מפגש נכון יש צורך בהבנה שלא יתכן להיות חיקוי של ההורים. ניתן כמובן לקחת דברים אבל לא העתק ושיכפול, וזה דורש כמובן פתיחות וגמישות ונכונות להשתנות. כדי לבנות “בית חדש” צריך להתנתק / להפרד לפעמים מדפוסים ישנים ולא טובים “ולישר את הקרקע” על מנת שנוכל לבנות משהו אחר, משהו חדש שמתאים לנו.
מה אנו מקבלים ממשפחת המוצא?
▪ דפוסי חשיבה: השקפת עולם, עולם מושגים [מה חשוב יותר – חברה מול משפחה, ניקיון מול בישול וכו’].
▪ דפוסי דיבור: כמה מדברים, עד כמה משתפים ברגשות מחשבות וכו’. תרבות דיבור – קולנית, מאופקת וכו’. דפוסי דיבור שונים יכולים לעיתים ליצור פגיעות או אכזבה.
▪ דפוסי מעשה: הרגלים, תפקידים, נימוסי שולחן כמו: מי מפנה שולחן, מי שוטף כלים.
המון דברים מביאים מהבית, מטבע הדברים ישנם פערים, נוצרים ציפיות ואכזבות הגורמים לעיתים לכעסים וחיכוכים. לאנשים קשה לשנות הרגלים, כל אחד מתבצר בעמדתו במקום ליצור תא עצמאי מיוחד עם מאפיינים חדשים. לכן חשוב לזכור את ה-“על כן יעזוב”… ולהבין שהחזית החדשה היא התא החדש. נשמור נאמנות אחד לשני ללא חיכוך למה אני נאמן יותר. האם ה”על כן”… סותר כיבוד הורים? לא. זו מצווה שלא מתבטלת עם הנישואים, המטרה היא ליצור תחושה שהמשפחה שלך הפכה להיות המשפחה שלי, הוריך הם כמו הוריי, והוריי הם כמו הוריך. רואים זאת מהכבוד של משה ליתרו – “וישתחוו וישק לו”. למה חייבים בכבוד הורי בן הזוג? כי עכשיו הפכנו לנשמה אחת. חשוב לשדר: הוריך חשובים, אחיך חשובים, אין מאבקי כח.
אני רוצה לסקור מספר נקודות שחשוב שנדריך בהם את הכלה או את הזוג הצעיר.
▪ אשה נשואה אמורה ללכת אחרי בעלה ומאידך ראוי שהבעל יתן לאשה לכבד את הוריה. במקום שיש סתירה היא הולכת אחר בעלה [כבוד חמיה וחמותה].
▪ לתת שוויון ביחס לשני ההורים, לא להתקשר תמיד רק להורים שלי, אלא גם להורי בן הזוג.
▪ צריך להיזהר לא להעביר ביקורת, לשמור על כבוד המשפחה, לברור את המילים ללא ביקורת.
▪ לא לנסות לשנות את ההורים [“למה ההורים שלי לא כמו ההורים שלך”], לקבל אותם כמו שהם, ולהכיר בטוב שבהם.
▪ לתת לבן הזוג הרגשה נוחה בתוך בית- ההורים, לדאוג שיהיה לו טוב ונעים.
▪ תמיד אנחנו מדברים כזוג מול ההורים, כיחידה אחת [האמירה היא אחת] ,אמירה כמו -” לנו לא נוח להגיע השבת” ולא לומר “שמוליק לא רוצה לבא, אני כשלעצמי מוכנה לבא”.
▪ אין מצב שאני יוצרת קואליציה עם ההורים שלי נגד הבעל ולהפך, לא נותנים לסדקים כאלה לפרוץ ולהרוס את חיי בני הזוג.
▪ כדאי שכל אחד מבני הזוג יעמוד מל הוריו בשם שניהם כשיש צורך באמירה מסוימת.
▪ כיבוד הורים עד המקום שמפר שלום בית. כאשר הורים מתערבים, נעיר להם בצורה עדינה ובנימוס כדי שלא יפגעו, “אנחנו יודעים שאתם רוצים את טובתנו אבל אנחנו רוצים להחליט לבד, כי רק כך נלמד ונתקדם”. הלימוד הינו תמיד מתוך ניסוי וטעיה, לכן צריכים ההורים ללכת צעד אחד אחורה ולהתפלל שבני הזוג יגיעו להחלטות הנכונות.
▪ לכיבוד הורים יש הגדרות ברורות – “מאכיל ומשקה, מוציא ומכניס מכסה ומלביש”. כיבוד הורים זה מה שההורים צריכים לעצמם ולא ביחס לחיי הבן [מה ילמד, עם מי יתחתן, היכן יגור]. לבן יש את החיים העצמאיים שלו. אפשר לשמוע עצות מההורים אבל ההחלטה היא רק של בני הזוג. ככל שניטיב מהתחלה להרגיל את ההורים שמעכשיו אנחנו אלו המחליטים בכל מה שקשור לחיינו – כן ייטב לנו גם בהמשך הדרך.
הזוגיות במעגל החיים- שלב ההתנתקות ממשפחות המוצא שלב ההתנתקות ממשפחות המוצא – הפרט מתנתק ממשפחת המוצא כדי למצוא את בן הזוג- יציאה החוצה ולאחריה כניסה פנימה (צורך של פירוד בין דורי). צריך להיות מובחן מובדל מגובש, שכבר פיתח את האני העצמי שלו, לצורך יצירת חיים עצמאיים עם בן הזוג – קשר בר-קיימה. כאשר ההתנתקות ממשפחות המוצא היא ממקום שלילי – כשיש חוויה שלילית – התחושה היא של “ברחתי”, ואז יכולות להווצר בעיות כבר בשלב הראשון של הנישואין. לעומת זאת כשהאדם עוזב את בית הוריו מתוך חוויה חיובית התחושה תהיה “יצאתי”, כי בחרתי ולא ברחתי. לא מדובר על נתק רגשי אלא יציבות של אדם בוגר שלא נזקק להוריו בניהול החיים העצמאיים שלו. בשלב הבא יש כבר זוג עם האקט הפורמלי של הנישואים. ההתחברות מתרחשת בשתי רמות:
1) שני אנשים שונים במזג – כל אחד התפתח וגדל במקום אחר – על מנת ליצור תא נישואים מתאים – מתחילים לפתח קשר אינטימי יותר ; שיתוף רגשות, מחשבות וכו’. 2) שתי משפחות המוצא עוברות גם הם תהליך התחברות. ההצלחה של שתי הרמות האלה, היא ההצלחה של הנישואים. אם וכאשר יש בעיה בקשר של משפחות המוצא, זה יכול ליצור בעיה בחיי הנישואים.
אם קורה משהו בין שתי המשפחות קשה יותר לזוג בשלב הראשון של נישואיהם יותר מאשר אחרי 5 שנות נישואים ויותר. כי עדיין אין תשתיות מספיק איתנות וחזקות של קשר, שיכולים לעמוד ברוח מצויה. היכולת להתמודד עם בעיות (קושי – פרידה) במשפחות המוצא תלויה בחלק הקודם- בביסוס הקשר שיצרנו בשלב הקודם. אם יש בעיה עם משפחות המוצא שמים את זה בצד כרגע ונעבוד על חיזוק הקשר, על פיתוח תשתיות, פתרון קונפליקטים. גבולות בני הזוג מהווים יחד מערכת (סיסטם) מוקפת בתת מערכות. תת מערכת מאוד חשובה – היא משפחות המוצא משני הצדדים (יש גם לימודים, חברים, תחביבים, ילדים). בין תת המערכות למערכת העיקרית קיימת איזושהי זרימה של אינפורמציה תקשורתית והתנהגותית. אופי הקשר (הקומניקציה) כמות וסוג האינפורמציה וכן מאפיינים נוספים – הם המנחים את בני הזוג באשר להתנהגות שלהם מול תת מערכות בחייהם. ברור שלא כל אינפורמציה שקיימת ביניהם צריכה לעבור למשפחות המוצא. מה שקורה בחדרי חדרים אסור שיעבור! יש כאלה שמעבירים דברים לאחרים וזה מאוד מפריע לבן הזוג (כמו – להעביר לחברות מה שקורה בחדרי חדרים).
אנחנו שמים גבול ברור ועביר, לא חוסם לגמרי את הקשר שלי עם משפחת המוצא, עם הורי, אבל יש איזשהו מסנן שהוא קובע, איזשהו שסתום בקרה שקובע מה עובר ומה לא עובר. כשאין הצבת גבולות איש היישר בעניו יעשה. הגבול ראוי שיהיה עביר, אם הוא פרוץ יש בעיות. זוג עם גבולות רופפים / חודרניים מאבד מהפרטיות ומאפשר יצירת מתח מיותר אל תוך קשר ברית הנישואים שיש לו מספיק סיבות למתח. התפקיד של הזוג הוא לקבוע גבולות. רוב הבעיות נובעות מכך שאין גבולות ברורים מצד הזוג. דוגמא: אם דן לא יוצר גבול מתאים עם החברים, אז יש לו קבוצת חברים שהולכת אתו מהתיכון / ישיבה / אוניברסיטה, כשהוא התחתן – זה עסקת חבילה. האשה מקבלת אותו עם החברים שלו כחלק מחווית הנישואים שלהם. גבול עביר מאפשר גמישות, לעשות שינויים בהתאם לנסיבות המשתנות. באופן כללי מומלץ לשמור על גבולות עבירים, מאווררים. לדוגמא: מי נכנס / מתי נכנס / איזו אינפורמציה יוצאת, וכו’. אחרי שנה- שנתיים האישה יולדת ילד ראשון ואז בדרך כלל חל שינוי. הגבולות משתנים בהתאם לנסיבות. ההורים שינו סטטוס והם הופכים לסבא וסבתא, ההזדקקות הטבעית / נורמלית של האם הטריה לתמיכה מאמא שלה זה בסדר, מתקבל טוב, גם אם יש בגרות ועצמאות. הנסיבות השתנו והגבול משתנה בהתאם. ברור שאחרי זמן מסוים זה יחזור לקדמותו ועדיין שומרים על הכללים והחמות והסבתא לא תנהל את הבית.
מאוד חשוב נושא הגבולות. כל זוג יוצר לעצמו את הגבולות המתאימים לו, עד כמה הם מספרים ובמה משתפים, עד כמה נפגשים, מתי, לכמה זמן, איך, באיזה כללים, ובלבד שזה יהיה מתאים לשניהם. אם לבעל אין בעיה שחמותו מגיעה כל יום לעזור לאשתו – זה בסדר.
עקרונות בזוגיות – שי”ח
מהו מודל השי”ח?
במחקר, שסקר באופן אינטנסיבי את הספרות המחקרית קלינית של שלושים השנים האחרונות, נעשה ניסיון לאתר את המרכיבים והתכונות של נישואים מוצלחים ומאושרים בהשוואה לבעיתיים. במחקר זה נבדקו זוגות רבים, כאשר מטרת המחקר היא לענות על השאלה “מה עושה נישואין שניתן להגדירם כנישואי שי”ח” דהיינו, נישואין המאופיינים ע”י שביעות רצון גבוהה יציבות וחוסן. במחקר עלו עשרות מרכיבי יסוד לנישואי שי”ח. נאספו נתונים רבים שמאפיינים נישואי שי”ח, אלו הם העקרונות שיפורטו להלן. חשוב לציין, שגם זוגות בני שיח רבים מעת לעת, הם אינם “מלאכי השרת”. ההבדל הוא, שלזוגות אלו יש את המצפן המורה להם את הדרך, מה שאין לזוגות שאינם בני שי”ח, ואת הדרך הזו צריך ללמוד.
להלן מובאים עקרונות שאם משתדלים ליישמם, ניתן להפוך את הזוגיות שלנו, לזוגיות של שי”ח – שיש בה שביעות רצון יציבות וחוסן/חוזק.
להלן העקרונות :
1) מידת מחויבות גבוהה לברית הנישואים.
2) תשתית איתנה של חברות (כשאני בצרה – הוא לצדי כחבר תומך).
3) א. פיתוח הקשר והזנתו, השקעה באחר זולתי. כשאני משקיע אני מעביר תחושה של שייכות ושותפות. לא מספיק רק במילים, זה הרבה יותר ממילים. ב. ההשקעה חייבת להיות דרך קבע, ולא לקבל אחד את השני כמובן מאליו.
4) חלוקה הוגנת וראויה של עול ומטלות הבית ומשנים זאת בהתאם לצרכים ולנסיבות. (ייתכנו שינויים במהלך החיים, כשהאישה יוצאת ללימודים, יש צורך להיערך אחרת בבית).
5) זוגות בני שי”ח רואים בהתפתחות הקשר אתגר חשוב ונעלה, אי הסכמה מהווה אתגר לצמיחה (יש אתגר, יש צורך לפתור בעיה, כשנפתור אותה תהיה הרגשה טובה של שביעות רצון הגשמה עצמית ואישית).
6) מגלים חיבה גם בדברים הקטנים.
7) אוירה של סנטימנט (רגש) חיובי בבית לאורך זמן, לעומת זוגות שאינם בני שי”ח, שזה בתנודות חזקות (עליות וירידות חזקות).
8) זוגות בני שי”ח נשארים בקשר גם כשהם (טכנית) לא נמצאים יחד, הם מצליחים לשמור על “קונקשיין” (מסרונים, שיחת טלפון במהלך היום). אם אחד מבני הזוג צריך להגיש עבודה, או שיש לו בדיקת רופא, אני מתעניין, מתקשר לפני, מאחל בהצלחה.
9) הבחנה בין עיקר לטפל – יודעים לברור את הבר מן התבן. יודעים להתעלם מדברים לא חשובים ולא עושים מהם עניין.
10) כאשר מתחילים באיזשהו דיאלוג, לעיתים השיחה מתחילה להתלהט לוויכוח עם אופי נצחני שמגיע למריבה. ואז בשלב מסוים עוזב אחד מבני הזוג (בד”כ הבעל) את החדר ומשאיר את השני שוטט דם. דפוס התנהגות זה נקרא “סטונג וולינג” שפירושו קיר אטום – בן הזוג נוטש פיזית בלי הכנה מראש או נאטם ולא מוכן להמשיך לשוחח בעניין. אצל זוגות בני שי”ח מצאנו שהם מבקשים פסק זמן, אומרים משהוא לפני שמפסיקים לדבר. לדוגמא – ‘זה יותר מדי סוער, בא נרגע ונדבר עוד שעה’ – זה נקרא ניסיון תיקון. כל פעולה שגורמת להפחתה במתח נקראת – ניסיון תיקון.
11) מקבלים את האחר והאחרות ללא שיפוטיות, האחר באשר הוא שם ואחרותו מקובלים עלי, ואני לא שופט אותך בגלל שאתה שונה ממני, לא מבקר את עולם הערכים שלך. התכונה הזו נמצאה דרך מחקר ועבודה קלינית שהיא יכולה לפתור הרבה קשיים ובעיות ביחידת הזוגיות. הקבלה הינה מתוך הכלה וסובלנות לשונה ולאחרות שלו, ולא מנסים לעצבו כדמותו/ כדמותה.
12) בני שי”ח מתנהלים בחיי הזוגיות שלהם מתוך שותפות ועבודת צוות. הקונספט הוא – שאנחנו שני אנשים שיש ביניהם שותפות והיא מוגדרת מתוך ברית הנישואים שכרתנו יחד, אנחנו כצוות בכל מה שקשור לחיי המשפחה שלנו. (נשים יותר מדגישות את עניין השותפות, וגברים – מדגישים כצורך ליבה – שיהיה להם מקום בבית, כוח להשפיע).
13) מצאנו אצל זוגות בני שי”ח שהם משכילים לנצל לטובת הנישואים את המיוחד והחזק של כל אחד מהם, לכל אחד מאתנו ערך מוסף ולא רק בגלל הבדלי המזג, במקום לנסות לעצב זה את זו לומדים לנצל את המטמון המיוחד שיש בכל אחד מהם.
14) תקשורת ברמת הרגשות – בזוגות של שי”ח, לבני הזוג יש יכולת לתקשר ברמה הרגשית. היכולת של האחד להביע רגשות, והאחר מקבל ומכיל את הרגשות, לא מנסה לתקוף לזלזל או לומר שלא כך צריך להרגיש. היכולת לתקשר כך דורשת להתבונן בעולמי הפנימי ולהביע אותו בצורה ברורה, האחר צריך לשקף את הרגשות, להקשיב בקשב רב להבעת הרגשות, לא לדחות על הסף, לא לזלזל, לא לתת לשני להרגיש לא ראוי כתוצאה מרגשותיו.
15) בני שי”ח – בעלי יכולת גבוהה לתקשורת והקשבה אקטיבית, והתקשורת ביניהם קוהרנטית ואסרטיבית – לא חוששים להביע עמדה ולומר מה עובר עליהם.
16) הנישואים מהווים מרחב ובסיס בטוח למימוש צרכים, ציפיות והגשמה עצמית. אצל זוגות בני שי”ח – יש את המסוגלות להיות זה לזה דמות התקשרות שמספקת שני דברים: בסיס בטחון, וחוף מבטחים.
17) שני בני הזוג נותנים לגיטימציה להבעת רגשות מכל סוג, גם כשזה חיובי (שמחה, התרגשות, הנאה) וגם כשזה שלילי (רגשות של מתח, פחד, חרדה, כאב). כשיש בן זוג שפתוח לשמוע אותי ואני יכול לסמוך עליו ולהביע רגשות מולו, אתו, ולצדו, ולקבל תמיכה ראויה – לא תהיה לי סיבה להדחיק רגשות.
18) בני הזוג מתנהלים כך שישנה השפעה לכל אחד מהם על הזוגיות ועל ההתנהלות המשפחתית, אחד מצורכי היסוד של אדם הוא – שיכירו בו בערכו. כל פעולה, אמירה, מעשה, או מחדל ששוחק מהמהות הזו שתכיר בי ובערכי – גורמת להפרעה קשה בחיי הנישואים.
19) בזוגיות בני שי”ח דן ודינה עוזרים אחד לשני לרפא פצעי עבר והם רואים בכך חלק מרכזי ומהותי בלהיות ה”עזר כנגדו”.
20) בן זוג נותן לזוגתו את התחושה של מקובלות, אתה מקובל כשווה בין שווים גם אם אתה שונה, גם כשאתה לא מושלם. א. קבלת האחר ללא תנאי (לא מחייב שהוא מסכים עם דעתו). ב. אמפתיה – להיות אמפטי לאחר, לסבלו, לקשיים. לחוש ולהתחבר אל האחר הכי קרוב שאפשר. כאשר אחד מקבל את האחר אז יש סיכוי שיהיו גם גילויי חיבה (ובשכיחות גבוהה יותר).
21) בני זוג מטפחים ומפתחים קשר שיש בו חיבה, הבעת רגשות ואינטימיות, מה שמונע ריחוק ומחזק קרבה. כאשר אחד מבני הזוג לא מקבל הבעת חיבה, הוא יעשה היפראקטיבציה – ניסיון התקשרות, ואם עדיין לא תגיע פיסה של חסד, יגיע ריחוק. זאת אומרת: בהעדר הבעות של חיבה – גם אם מצב בני הזוג יחסית שקט, אין מתח, כאשר אין את התוספת של חיבה – הקשר לעולם לא יכון, ובשלב מסוים ולו רק בהעדר חיבה ואינטימיות יתחיל להיווצר ריחוק רגשי בין הבעל לאשתו.
22) בני זוג שהם בני שי”ח מנהלים את חייהם כך שקיים איזון בין הביחדיות לבין הלבדיות, רוב בני האדם מסוגלים למצוא את האיזון בין שני הצרכים (מצד אחד הגנה במרחב האישי שלי שאף אחד לא פולש לתוכו, ומצד שני הביחד). כאשר מצליחים לאזן בין שני הקטבים, המצב יכול להיות רק טוב, וכאשר לא מצליחים – זה יוצר מאבק כוח.
23) זוגות בני שי”ח מתנהלים היטב עם משפחות המוצא תוך שמירה והצבת גבולות ברורים, כשהזוגיות שלהם תמיד באה קודם למשפחות המוצא.
24) הכוח להשפיע על תהליכים בבית, ניהול תקציבי, בילוי בזמן הפנוי. לשני בני הזוג יש צורך עמוק וקיומי להרגיש שותף ושייך, אדם ללא שייכות, קיומו מעורפל ולא מבוסס. האדם הוא חברתי ומטבעו הוא נוטה להשתייך – לקהילה, לחברה וכו’. ובמקרה דנן – דינה משתייכת לברית הנישואים יחד עם דן.
25) בני שי”ח מרבים ביחידות הפקדה וממעטים ביחידות משיכה, דהיינו – עושים או אומרים דברים עבור בן הזוג אשר יגרמו לו נחת רוח, שמחה ואושר, ונמנעים מלעשות מעשים שיגרמו את ההפך (עוגמת נפש, הרגשת דכדוך, או פגיעה).
26) “אתרביושן” – אצל זוגות בני שי”ח יש מנגנון במוח שמייחס את המעשה לא לאיש אלא למצב, מייחסים זאת לסיבותיו (למקרה, סיטואציה). לדוגמא: הוא פעל כך – כי עבר עליו יום קשה וכו’ ולא – כי התכוון לפגוע.
27) זוגות בני שי”ח שומרים על איזון ראוי בין נתינה וקבלה.
28) אצל זוגות בני שי”ח – מפת האהבה מאוד מפורטת, גדולה, מעובה והיא מתעדכנת דרך קבע (מפת האהבה: מקום במוח שיש בו מידע על בן הזוג כמו – מה הוא אוהב, מה עושה לו טוב, ואפילו מה צבע מברשת השיניים שלו). ככל שמפת האהבה מסועפת ומלאת פרטים, זאת אומרת שבני הזוג מדברים, אחרת מאיפה האינפורמציה?
29) א. ההזדקקות לאחר לא נתפסת כחולשה או פגיעות מכל סוג שהוא ולכן בני זוג יכולים לבטא נצרכות, הזדקקות ,בצורה גלויה, מבלי לחשוש שההזדקקות נתפסת כחולשה. ב. בזוגיות בת שי”ח – בני הזוג סומכים זה על זה ומרגישים נוח לקבל תמיכה, מה שמעיד על פתיחות ונינוחות בקשר.
30) כדאי מלכתחילה לבסס את קשר הנישואים על רקע דומה (רקע סוציו –תרבותי דומה, השקפה ותפיסת עולם, מערכת אמונות וערכים וכו’ ). שוני גדול בתפיסת עולם בהשקפה מהווה גורם של מתח ודריכות, שבהעדר יכולת תקשורת, בהעדר אגו בוגר מגובש, לא מתמודדים עם השונה.
31) מריבות אצל זוגות בני שי”ח נתפסות כחלק אינטגרלי ואפילו בריא של הקשר. במהלך המריבות מתאפשר לחדד נקודות חשובות ולגלות אכפתיות מהאחר ומהקשר. בזמן מריבה נוצר תסכול, כעס, ובדידות. כשיש דינמיקה כזו – חשוב שיהיה גם פיוס, הפיוס דבר מאוד חיובי שהוא כשלעצמו מחזק ומעצים.
פיוס בוגר שאליו אנו שואפים כדאי שיכלול את הפריטים הבאים:
1 – שמישהוא יעשה את הצעד לקראת הפיוס (יוצר חיבור מחדש).
2 – לדבר על מה שהיה בלי להגיע לפתרון, שכל אחד יקח אחריות על מה שהיה. [לא על הדעות, אלא על ההתנהלות, “יכולתי להתנהג אחרת”, “הייתי צריכה להעלות את הנקודה בזמן יותר רגוע”, “דיברתי בטון גבוה ” וכו’].
32) אצל זוגות בני שי”ח נמצא לרוב, שעבורם קונפליקט לא מהווה איום על הקשר.הם רואים בקונפליקט משהו נורמלי שקורה בין שני בני אדם, ונותנים לקונפליקט לגיטימציה להתקיים. כשיש קונפליקט לא נבהלים, הוא מהווה אתגר עבורם, בני הזוג מתגבשים יחד למציאת פתרון הולם.
33) אצל זוגות בני שי”ח יש נטיה לא לצבור מתחים, לא להדחיק רגשות, צרכים ורצונות. הם ממעטים בביקורת פוגענית. צבירה של כעסים היא לא דבר בריא, גורמת להתפרצויות על דברים פעוטים ומכניסה אוירה של מתח וחרדה אצל בן הזוג השני, שאינו יודע מתי תבוא ההתפרצות הבאה.
34) בני שי”ח הם בעלי מיומנויות וכישורים לפתרון קונפליקטים. הם מנהלים מו”מ תוך שימת לב לשתי הנקודות הבאות:
א) שני אנשים עם שיויוניות בערך – המו”מ מתנהל בדרך המאפשרת דיון והבעה חופשית של דעות, אמונות ורגשות [כאשר המגמה של המו”מ להגיע לאיזשהו פתרון שיתאים לשני בני הזוג, לא חייב במידה שווה – לפחות זה נהנה וזה אינו חסר].
ב) מו”מ המכבד את האחר והאחרות וממוקד למקום של מציאת פתרון.
אצל זוגות שאינם בני שי”ח – עמדתם כניצים, רוצים להעמיד דעתם בקשיחות, מקיימים מו”מ נצחני שלא מוביל לשום פתרון, מו”מ שגורם אך ורק לתסכול. בעיה שהתעוררה נשארת בלתי פתורה, היות וכל אחד רוצה להראות איך הוא יותר חזק, ולכן אין הדברות, כבוד והקשבה. אין סובלנות לאחר ולאחרות, וממילא אין אפשרות לנהל מו”מ לפתרון קונפליקטים.
35) זוגות בני שי”ח לא מענישים אחד את השני, אין רצון להזיק ,להרע, לגרום לעוגמת נפש. בני שי”ח מנסים לברר ביחד.
36) זוגות בני שי”ח מבנים ביחד את סדר היום יום שלהם [יש סדר יום ברור, כל אחד יודע מתי הוא או בן הזוג יוצא ומתי חוזר] וזה נותן תחושת יציבות ובטחון, מיצב ומעצב את הזוגיות שלהם.
37) אצל זוגות בני שי”ח מצאנו שהם מתרכזים בעיקר בתכנים ופחות בטון שבו הדברים נאמרים, מסוגלים לשאת מצב שמסר הועבר בצורה מתוחה, יש הדגשה על התוכן ולא על המעטפת.
38) זוגות בוגרים שיש ביניהם מערכת יחסי שי”ח יודעים ומסוגלים לוותר זה לזה, והויתור לא נתפס כחולשה, להפך, זה בא ממקום של כח! יש לו ברירה והוא מחליט לוותר. [זה לא בא ממקום חלש, אדם שהוא חזק מוותר כי הוא מצמצם מעצמו, הוא בוחר לוותר, זה ויתור חזק וטוב ממקום של עוצמה].
39) זוגות בני שי”ח לא שומרים על פנקסאות [וירטואלית] ולא בודקים כל הזמן כמה כל אחד עשה. דוגמא: “את לא עזרת, גם אני לא אעזור”, “אתה הרגזת אותי, אני אזכור זאת “… וכו’. הרבה פעמים קורה שזוג נמצא באמצע ויכוח, ודרך הויכוח הם מנקזים ומציפים את כל העבר “מיציאת מצרים ועד עצם היום הזה”, מהר מאוד מסיתים את הנושא למקומות אחרים לגמרי והעבר מתנקז לתוך הנקודה הזאת. אצל זוגות בני שי”ח זה כמעט אינו קורה. כשמנהלים דיון וויכוח, נשארים צמודים טקסטואלית ורעיונית לנושאים הבוערים שבשבילם נוצר הויכוח, וממעטים להזכיר את העבר.
40) אצל זוגות בני שי”ח האוירה הרגשית הכללית השולטת כמעט דרך קבע בבית, היא חיובית יחסית, הסנטימנט הקבוע הוא חיובי, מה שמאפשר את היכולת להיטיב זה עם זו ביתר קלות [לעומת זאת כשיש אוירה של מתח, זה לא מאפשר להיטיב עם האחר, יש צורך רגשי – כשאני לא מקבל קשה להיות נחמד מהמקום הזה].
41) אצל זוגות בני שי”ח כמעט ולא משתמשים בחשיבה מקבעת, שמכחידה את האחר ולא מאפשרת לו צמיחה. הם לא יגידו “ממילא את לא מבינה, אז מה יעזור לי לשתף אותך”.
42) זוגות בני שי”ח מנהלים את הקשר ביניהם מתוך תפיסה שיויונית [יש ביניהם שיויון בערך, אין אחד נעלה מהאחר].
43) זוגות בני שי”ח יודעים לשמור על דיסקרטיות, יודעים להציב גבולות למי משחררים אינפורמציה ולמי לא.
44) א – אצל זוגות בני שי”ח כמעט ולא נמצא “סטונג וולינג”, גם שיחה שהופכת לויכוח סוער לא תסתיים בהאטמות זה כלפי זו. יש להם כלים יותר בונים לנהל ויכוח. החשיבה הבסיסית היא חשיבה שיוויונית – “את חשובה כמוני, אין לי עלייך ערך מוסף”. ממקום כזה לא יזדקקו לשימוש בהאטמות, גם אם יהיה כעס הם ינסו להבין מה מסתתר מאחורי הכעס, הרבה פעמים מסתתר שם כאב, הכעס מביע מצוקה. יש ביניהם פתיחות תקשורתית והם מביעים בצורה בוגרת וגלויה מה הם מרגישים.
לסיכום: זוגות בני שי”ח שוברים את מעגל הכעס בדרך של בירור ודיאלוג בעל אופי רגשי.
ב- אצל זוגות בני שי”ח על פי רוב לא מתנהגים בדרך של תוקפנות פיסית ומילולית אלא מעדיפים הדברות גלויה. יש להם את היכולת להביע כעסים בדרך לא פוגענית כלפי האחר [משתמשים במשפט שמתחיל ב”אני מרגיש”,,,, ולא ב”אתה כזה וכזה”. הדרך הטובה ביותר זה לייחס אותם לארוע – לתאר מה היה, “אני עשיתי כך וכך וכשראיתי שאת לא מתייחסת לזה הרגשתי פגוע…”].
סיכום – מדריך שימושי לזוגיות נכונה ע”פ א-ב
א – אהבה, אמון, אמפתיה, אוירה רגשית חיובית, א.פ.ר.ת.
ב – בירור, בסיס ביטחון, ביחדיות, בר שינוי.
ג– גילוי רגשות, גילוי אכפתיות.
ד– דיאלוג, דמות התקשרות, דאגה.
ה – הבעת הערכה תמידית, השקעה דרך קבע, הדברות, הקשבה אקטיבית, הכלה, הענקה, הבניה, התקדמות הדרגתית, הצבת גבולות, הבעת צרכים ורצינות, הבחנה בין עיקר לטפל, הפקדות.
ו – ויתור – מקום של עוצמה.
ז – זוגיות של שי”ח, זימון לשיחה, זכות להשפיע.
ח – חיבה גם בדברים הקטנים, חוף מבטחים.
ט – טיפוח הקשר.
י – יציבות בקשר.
כ – כבוד הדדי, כח להשפיע.
ל – לגיטמיציה להבעה רגשית, לבדיות, לדון לכף זכות, ליחס לסיטואציה (לאירוע) ולא לאדם, להכיר באחר ובערכו.
מ – מחמאות, מקום בבית, מפת האהבה, מסרונים מפרגנים.
נ – נעימות, נתינה הדדית, ניהול דיון בצורה מכובדת ומכבדת את האחר והאחרות, ניסיון תיקון. ס – סבלנות, סובלנות, CBT.
ע – עמל, עבודת המידות, ענוה.
פ – פירגון, פיתוח הקשר והזנתו, פיוס, פיתוח מיומנות לפיתרון קונפליקטים, פתיחות תקשורתית, פסק זמן.
צ – צמיחה מתוך האתגרים והקשיים.
ק – קבלת האחר והאחרות.
ר – רצון לשינוי ולהתקדמות, רכות.
ש – שיקוף, שותפות ושייכות, שויוניות בערך, שמירה על דיסקרטיות.
ת – תקשורת קוהרנטית, בונה ויעילה, תחושה של מקובלות, תמיכה הדדית, תשתית איתנה של חברות.
בביליוגרפיה
“אהבה – צמיחת הקשר בין איש לאשתו” – הרב יצחק גיננזבורג. “מאישה לאישה” – הגברת רחל ארבוס.
“רעים אהובים” – הרב שלמה אבינר.
“הנישואים משימה” – הרבנית סימה בצרי.
“הבית היהודי” – הרב שמחה כהן.
שיעורים ששמעתי מפרופסור שקד.
[כתב העת כלים שלובים (מאמר בנין עדי עד)]
שיעורים שונים ששמעתי – [הרבניות קתי מנדלביץ’ ונעמי בן נתן]. עפ”י שיעורים שהעברתי ונלקחו ממקורות שונים.