בס”ד
גילוי דברים בענייני שידוך
שאלה: מה מותר לגלות למשודך או למשודכת בענייני השידוך.
תשובה: נאמר בתורה (ויקרא כה, יז) “לא תונו איש את עמיתו”. ובספר קרית ספר (פרק יח מהלכות מכירה) מבואר שכשם שיש איסור תורה להונות במקח, כך יש איסור תורה בגניבת הדעת, ע”ש. ובספר שיעורי תורה לרופאים להגר”י זילברשטיין שליט”א (חלק ב עמ’ 65) כתב שלדברי הקרית ספר יש איסור תורה להונות בשידוכין, ואם החולה לא מגלה את מחלתו הקשה הרי פגע בחבירו.
עוד נאמר בתורה (שם יט, טז) “לא תעמוד על דם רעך”. וכתב הרמב”ם (פרק א מהלכות רוצח ושמירת הנפש הלכה יד) בזה”ל, כל היכול להציל ולא הציל עובר על “לא תעמד על דם רעך”. וכן הרואה את חברו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אזן חברו והודיעו, או שידע בעכו”ם או באונס שהוא בא על חברו ויכול לפייסו בגלל חברו להסיר מה שבלבו ולא פיסו וכל כיוצא בדברים אלו העושה אותם עובר על “לא תעמד רעך”, עכ”ל.
ומבואר שאם יודעים מידע מסוים שבודאות הצד השני לא יתחתן עמו, אסור לנו לשתוק, אלא לעזור ולנסות להועיל לצד השני רק שצריך להמתין ולבדוק איך לעזור.
ומי לנו גדול כמרנא החפץ חיים שכתב (הלכות רכילות ציור שלישי הלכה ד) אם הוא רואה, שאחד רוצה להשתדך עם אחד, וידוע לרואה הזה, כי החתן יש לו חסרונות עצומים, וכו’, והמחותן אינו יודע מזה דבר, ואלו היה יודע, לא היה מתרצה לזה, יש לגלות לו וכו’, ועל כולם צריך לשים עין, קדם שיתיר לעצמו דבר זה. גם לא ילמד קולא לעצמו מענין לענין, ע”ש.
וידועים דברי הפתחי תשובה (אורח חיים סימן קנו) שכתב בזה”ל, וראיתי להזכיר פה על דבר אשר כל הספרי מוסר הרעישו העולם על עון לשון הרע, ואנכי מרעיש העולם להיפוך, עון גדול מזה, וגם הוא מצוי יותר, והוא מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל את העשוק מיד עושקו וכו’, ועתה כמה פעמים אנו רואים תקלת חברנו בהרשת הפרוסה לרגליהם מאדם רע וכובשים פנינו באמרינו, מה לנו להכניס בדבר אשר אינו נוגע לנו, עכ”ל.
ואם כן חזינן שאם יש חסרון המתיר לדבר, חייב לדבר.
אך היות ואדם יכול לחשוב שעל כל משהו קטן שרואה או יודע יצטרך לדבר, על זה בא מרנא החפץ חיים וכתב לנו (שם ציורים ו) שאם יש לחתן חסרונות עצומים, מותר לספר. ויש נפק”מ אם החסרון הוא מצד חולי גופו והמחותן אינו מכיר אותו מצד שהוא דבר פנימי אשר לא נגלה לכל, שפשוט שמותר.
אך צריך את התנאים כמו שביאר אותם בקצרה בבאר מים חיים (שם אות ח) והם: א. שיתברר אצלו כי דבר זה הוא בכלל חולי הגוף לאפוקי אם הוא רק חלוש בטבעו שאינו בכלל חולי ומצוי שאדם רואה את חבירו לוקח “כדור” ואינו יודע איזה תרופה זו וחושש שחבירו לוקח אותה בקביעות ורואה חובה לומר לחבירו. יש לדעת, שכל עוד שלא בירר איזה כדור לוקח ומה התדירות אין לו לספר כלום.
והיה מעשה במשודכת שנסעה עם המשודך ברכב הפרטי שלו, וראתה שם כדורים של מחלת נפש ומיד נבהלה ורצתה לחתוך את השידוך, אך הראו לה שזה היה הכדורים של הסבתא שלו שנסעה ברכבו ורק אז נרגעה, כי בדרך כלל לא כל מה שרואים זה אמת, ולכן חייב לברר אם הכדור שלוקח הוא לא אקמול וכיוצא בו.
ב. שלא יגדיל את הענין של המחלה יותר. בבאר מים חיים (הלכות לשון הרע כלל י הלכה ט) כתב שאם מגדיל את ענין המחלה, דבר פשוט שהוא נקרא שקר, ובפרט בענייני שידוכין, כל מידע מלחיץ את החתן או הכלה ובפרט שהם שמעו על פלוני או על אלמוני שנפרדו מחמת ששמעו משהו על אחד הצדדים, ולכן כשמגלים את סוג המחלה לאחר שביררנו שמותר לומר, יאמרו רק את מה שנצרך ויש להאריך בזה ואכמ”ל.
ג. שיכוין לתועלת ולא מצד השנאה, ומוסיף הבאר מים חיים (ציורים אות ח) שבזה הפרט נבטל עוד ענין אחד, שיתכוין מתחילה אם תבוא תועלת מדיבורו, לאפוקי אם הוא משער שלא ישמע לו וישתדך עמו. וזה מצוי מאד בענייני שידוכים.
עד כאן ביארנו שלפני שמדברים צריך לדעת לשקול כל ענין. ובעזרת ה’ במאמרים הבאים נבאר יותר פרטים ואופנים מתי מותר לדבר ומתי אסור לדבר.