השנה הראשונה לנישואין

“השנה הראשונה לנישואין“- זוהי שנה שבהחלט לא שוכחים אותה שכן שנה זו היא שמשפיעה על חיי הנישואין בכל משך השנים. ישנם גורמים רבים המשפיעים על השנה הראשונה-טכניים ורגשיים, מן העבר וההווה, גורמי חוץ וגורמי פנים. שנה שמצריכה השקעה מרובה של רגשות, תשומת לב וויתורים לפרק זמן על שאיפות לחיים. יחד עם זאת, רצון, הכנה ומודעות לשנה זו בחיי הנישואין יעזרו לעבור אותה בצורה הטובה ביותר ואת פירותיה יקטפו בני הזוג עוד בשנים הקרובות שלאחריה. השנה הראשונה לנישואין  מאופיינת בעיקר בנתינה של בן ובת הזוג לתוך הקשר. נתינה זו מאופיינת גם בזמן המושקע  להיותם לבדם ללא השפעות חיצוניות. בשנה זו הם בונים את תשתית הקשר, האדנים עליהם יתבססו חייהם המשותפים באופן נכון ויציב. דפוסי ההתנהגות שיקימו בניהם  עפ”י רוב יהוו אבן פינה להמשך, אם לטוב ואם להפך. מסיבות אלו עליהם לדבר כל אחד על שאיפותיו, מה מצפים אחד מהשני ומהם הצרכים שיש לכל אחד מבני הזוג. ישנו מודל של זוגות ברי שיח (שביעות רצון, יציבות, חוסן) מודל זה הוא אוסף של מאפיינים משותפים לבעלי זוגיות מוצלחת. המכנה המשותף לזוגות אלו הוא שאינם מקבלים את הזוגיות כמובנת מאליה אלא משקיעים בה. הנישואין היא ברית המגלה ובונה את אחדות שתי הנשמות הללו – האיש והאישה. שניהם יחד הם בשר אחד, צלם אלוקים. ברית שכוללת בתוכה בעיקר מחויבות גדולה אחד כלפי השני.

הקדמה

“כקריעת ים סוף”

בכדי להבין את הסיבה לחשיבות “השנה הראשונה לנישואין” נציג כמה מהקשיים שעומדים בפני הזוג הטרי:

1. ידוע מאמר חז”ל: “כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות”, ואין שני אנשים בעולם זהים זה לזה, אפילו הם אחים תאומים שגדלו בבית אחד.

2. שני בני הזוג בעלי מין שונה ומכך הבדלים הקשורים להבדלי מין ומגדר.

3. בני הזוג גדלו בבתים שונים, לכל אחד מהם סיפור חיים שונה, ושניהם בעלי הרגלים שונים וגישות שונות.  

4. הקושי של הסביבה להפנים שכל אחד מבני הזוג שינה סטאטוס, מדובר לרוב באנשים קרובים כמו ההורים או החבר/ה שנשאר/ה רווק/ה. אותו אדם ינסה לא פעם להתערב בחיי הנישואים ולא יבין שבני הזוג צריכים זמן לעצמם (אופייני גם להורים שמצפים לביקור בכל סוף שבוע ולא מבינים את הצורך בזמן יחד, לרוב קורה מתוך חרדה לאבד את הבן/בת לטובת בן/בת הזוג), ציפייה מבני הזוג להתנהג בדיוק כמו בעבר ללא הבנה שהלו”ז השתנה וכולל בתוכו התחשבות באדם נוסף.

5. הקושי של בני הזוג ליצירת גבולות והתנתקות ממשפחות המוצא,”על כן יעזוב ….ודבק באשתו”.

6. סיבות טכניות כגון: מקום מגורים, מחויבויות רבות ללימודים, עבודה, אחזקת הבית והילדים וקשיי פרנסה, לעיתים כולל הקושי הריון מיד בתחילת הנישואין.  

7. הנחות יסוד מוטעות, מעמדות ואמונות מקובעות.

8. הנטיה להמעיט ואף להתעלם מהחשיבות של צרכים ומשימות על מנת “לא להפריע” לזוגיות בהתפתחותה. כל זה מתוך מחשבות כגון: “עם הזמן זה יסתדר”, “כרגע זה לא חשוב”, “על כל פשעים תכסה האהבה”.

9. הדרכת החתן/כלה בצורה לא טובה.

כל אלו ועוד מחייבים את הזוג  בעבודה שעל ידה יגשרו על פערים אלו ויצמיחו זוגיות חדשה ואיתנה וירבו ממנה רוב נחת.

יסוד הבית

כאשר אליעזר בחר ברבקה בעבור יצחק, מספרת התורה (בראשית כד,כב): “ויקח האיש נזם זה בקע משקלו ושני צמידים על ידיה”. מפרש רש”י: “בקע, רמז לשקלי ישראל, בקע לגולגולת. ושני צמידים, רמז לשני לוחות מוצמדות”. מחצית השקל רומזת למצוות הצדקה, שהיא גם כללות כל המצוות. הלוחות מסמלות את התורה. אליעזר נתן לרבקה נזם וצמידים, ללמדנו, שיסוד הבית היהודי הוא לימוד התורה וקיום המצוות (ליקוטי שיחות). לאור הכתוב ראיתי לנכון לפתוח  את העבודה בהלכות הקשורות לשנה הראשונה לנישואין.

הלכות חתן בשנה הראשונה (מתוך ש”ע המקוצר כרך ז’ אבן העזר סימן ר”ז סעיפים מ, מא).

 [מ] עד תום שנה ראשונה מן הנישואין, אסור שיֵצא החתן לשרת בצבא {שנג}, הן לצורך מלחמה הן לצורך שמירה, וכן אסור שיספק מים ומזון לתושבים ושיתקן את הדרכים, או שאר טרחות המיועדות למען הציבור. שנאמר {שנד} כי יקח איש אשה חדשה (ובכלל זה אלמנה או גרושה או יבמה, למעט מחזיר גרושתו {שנה}) לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושִׂמח את אשתו אשר לקח. ואיסור זה, הוא בין לממונים על הדברים הַלַּלוּ, שלא יטריחוהו בהם ולא בשום דבר בעולם, ובין לחתן עצמו, שאפילו מרצונו אסור לו לעשותם אז {שנו}. ושמחה זו שהוא צריך לשַׂמֵּח אותה, אינה שמחה ממש על־ידי אכילה ושתייה יחדיו ובהימנעותו מעשיית מלאכה וממשא ומתן, כי דברים אלו אינם אלא בשבעת ימי המשתה, וכדלעיל סעיף ל”ח. אלא הכוונה רק להימנע מלצאת בצבא ומשאר העניינים הנזכרים לעיל {שנז}. ומטעם זה אין איסור לצאת אלא לצרכי ציבור. אבל לצורך עצמו, כגון סחורה ופרנסה ואפילו לארץ מרחקים, מותר {שנח}, וכן נוהגים {שנט}:

[מא] ומכל־מקום ראוי לקיים הפסוק דלעיל גם כמשמעו. דהיינו שישמחנה בכל דבר שהיא שמֵחה בו, להראות לה אהבתו אליה, ולשבת אתה ולהרבות עמה בשיחה וריצוי, וכדומה. כיון שהבורא יתברך, חֶפְצוֹ שיתיישב העולם בבני־אדם טובים שיוולדו מזיווג כשר. ועל־ידי שהחתן יושב שנה שלימה עם כלתו המיוחדת לו להקים ממנה תולדות, יהא רגיל עמה וידביק את רצונו אצלה, ויכָּנסו צורתה ופעולותיה בליבו, באופן שענייני נשים אחרות יהיו זרים לו, והוא יתרחק מהן ויפנה את מחשבתו רק אל אשתו הראויה לו, כי כן היא דרך הטבע לאהוב את מה שהוא רגיל בו. ויזכה בכך שיהיו ילדיהם כשרים וצדיקים {שס}:

עיני יצחק – ציונים והערות

[שנג] על פי לשון הפסוק דלקמן. וברור שדין זה שייך נמי האידנא בצבא של־ישראל, וכן הביא בהנישואין כהלכתם פרק ט”ו הערה רכ”ד יעו”ש. אבל כמובן אין לדון מכאן דבשאר זמן שפיר דאמי לשרת שם, אלא אם־כן יתקנו עובדיהון בישיא. ועיין בתשובותי עולת יצחק חלק ב’ סימן רס”ד ד”ה אמנם, אגב עניין פטור לומדי תורה מלצאת בצבא.

[שנד] דברים כ”ד, ה’. ועיין עוד לעיל הלכות נישואין סימן ר”ו הערה ל”ב ד”ה ובנימוקי.

[שנה] עיין ספרֵי ומדרש הגדול שם, וסוטה דף מ”ד ע”א, ואוצר הפוסקים כרך י”ז דף ס’ אות י’. [שנו] עיין רמב”ם בספר המצוות לא תעשה שי”א ופרק ז’ ממלכים הלכות י’ י”א, ואוצר הפוסקים כרך י”ז דף ס’ אות י”ב.

[שנז] ערוך השלחן סימן ס”ד סעיף ד’ [ויובא בס”ד לקמן הערה שנ”ח ד”ה והן] . ונראה לענ”ד שיש להוסיף שכמו־כן אין שמחה זו כמצות ושמחת בחגך (דברים ט”ז, י”ד) שביארו חז”ל בפסחים דף קט. והפוסקים, נשים במה משמחן, בבגדים ותכשיט (ועיין לקמן הלכות כתובות סימן ר”ח הערה צ”ב ד”ה ומלבד) שזה לא מצינו שנזכר אלא בימים טובים, ומשמע שאפילו בשנה ראשונה כן הוא. ובפרט שאינה זקוקה להם אז, הואיל ובנישואין מרבים לה בבגדים נאים ותכשיטים.

[שנח] שו”ת הרדב”ז חלק א’ סימן רל”ח, ועוד פוסקים הסוברים שאין מצוה זו אלא לעניינים הללו שנזכרו בגמרא וברמב”ם, דהיינו שלא יצא בצבא וכו’, ותו לא. דלא כספר החינוך מצוה תקפ”ב שאינו מתיר לצאת לסחורה או לדבר מצוה או לשמוח עם רעיו זולת על דעת שישוב לימים מועטים יעו”ש. ומהאיי טעמא לא העליתי גם־כן שיטת ספר יראים סימן ק”צ דנקיט כפשטיה דקרא נמי שהוא מצֻווה לשמח אותה בכל הדברים שיודע שיש לה שמחה בהם. אלא תחילת הפסוק הוא לאו, וסופו מצות עשה. וכן מנה אותן הרמב”ם בספר המצוות בעשה רי”ד ובלא תעשה שי”א. ולא עוד אלא שבפתיחתו להלכות מלכים אות י”ח, כָּלַל זאת עם שני העניינים הנוספים בזה”ל, להיות מארס ובונה בניין ונוטע כרם, “שמחים” בקניינם שנה תמימה יעו”ש, משמע נמי שאין בשמחה זו עניין מיוחד, אלא כמו בניין וכרם. ועיין עוד שיטות רבוותא בזה באוצר הפוסקים כרך י”ז דף ס’ אות ט”ז, ובהנישואין כהלכתם פרק ט”ו סעיפים קי”ד קי”ט, ובית הלל גליון י”ד סיון ה’תשס”ג מִדף י”ז. 

וממה שכתב החזון איש באיגרתו שחובה לשמח את אשתו בשנה הראשונה, והוסיף שכיון שצריך להשתדל להתאחד עמה, ממילא מוטל עליו להרבות עמה בשיחה וריצוי, כדלקמן בהלכות שלום־בית סימן ר”ט הערה י”ד ד”ה ובאיגרת, נראה דנקיט ואזיל כשיטת היראים דלעיל, וספר החינוך דלקמן סעיף מ”א. ומסתמא זה מפני שקיבל הכרעת החכמת אדם בכלל קכ”ט סעיף י”ט שכתב הנושא אשה צריך לעמוד בעירו שנה תמימה לשמוח עמה וכו’ (ונמשך אחריו הקיצור שלחן ערוך סימן קמ”ט סעיף י”ג) ושם בביאורו בינת אדם דחה דברי הרדב”ז שצייננו, אשר ביאר כי מה שכתב הרמב”ם בספר המצוות שלא יצא לסחורה, היא טעות המעתיקים, שבודאי לא ראה הרדב”ז שכן מפורש בליקוטי הפרדס ובספר החינוך, והרחיב קצת כיעו”ש. אכן הרואה יראה שדברי הבינת אדם דחוקים, וכבר העיר עליו קצת השדי חמד מערכת חתן וכלה אות כ”ט, הגם שהוא הסכים לקבל את הלחץ כדי ליישב דעת החינוך שאוסר, וזאת על פי מה שהקדים שם בד”ה ולפי, שדברי החינוך מיוסדים על פי דברי הרמב”ם בספר המצוות, ולא שמיעא ליה כלומר לא סבירא ליה מאי דמתרגם לה הרדב”ז יעוש”ב. אבל דברי הרדב”ז הם אמת למי שיודע ומכיר בלשון ערבי, שבו נכתב הספר. כי הרמב”ם כתב “אלסְפַר” וטעה בזה המעתיק ללשון הקודש שהבין דהיינו שיוצא לסחורה, אך אין במובן לשון זה זולת שיצא לדרך [אי נמי שיצא למַסָּע] ושפיר י”ל כמו שביאר הרדב”ז שהכוונה רק לצרכי רבים. ובפרט דלא מסתברא שיוסיף הרמב”ם בסוף דבריו דרך אגב חידוש שלא הזכירו בתחילה, לגבי אחרים שלא יוציאו את החתן מביתו, כאשר יראה המעיין. והרי לפני בעל החינוך לא היה המקור בלשון ערבי רק העתקה, כמו שהוכיח הר”ח הליר בפתיחתו לספר המצוות שבמהדורתו דף ח’ ד”ה ואולם. ושם דף קע”ט הערה י”ז מתבאר שראה גם הוא במקור את הלשון כמו שהעלה הרדב”ז, ושכן הוא לנכון בתרגומו של־ר’ שלמה אבן איוב יעו”ש, וכן ראיתי בהעתקים נוספים של־ספר המצוות. ומסכים לזה החיד”א בנחל קדומים פרשת כי תצא על הפסוק הנזכר כי יקח איש אשה חדשה וז”ל, הרמב”ם בספר המצוות אוסר אפילו לסחורה וכו’, אמנם העד העיד בנו הרדב”ז בתשובה שהוא טעות המעתיק, והוא הביא הנוסחא העיקרית יעו”ש. ומלבד שזוהי גם־כן משמעות לשון הרמב”ם בחיבורו, יש להוכיח זאת מדלא כתב דין זה בהלכות אישות סמוך לדין איסור מלאכה בשבעת ימי המשתה, אלא דוקא בהלכות מלכים שעניינם צבא ושררות ציבור. גם רחוק מאד שיוסיף הרמב”ם בספר המצוות פרטים חשובים וישמיטם בחיבורו. והן אמנם דרך החזון איש בכגון דא, להישען על החכמת אדם והערוך השלחן, לפי שהם היו מגדולי הפוסקים שבארץ מוצאו ליטא, וכיעויין באיגרותיו חלק ג’ סימן קי”ג, ובמ”ש בס”ד לעיל חלק יורה־דעה הלכות בהמה חיה ועוף סימן קל”ד הערה ט’ ד”ה ובחכמת, וכן במכתבו שנדפס בפאר הדור חלק ד’ דף רכ”ד מזכיר את “רבותינו” הגאונים הש”ך החכמת אדם והערוך השלחן. ובנדון דידן דעת החכמת אדם כן וכמו שהבאנו. אבל לאידך גיסא דעת הערוך השלחן היא בהיפך כמ”ש שם בסימן ס”ד סעיף ד’ וז”ל, יש מי שרצה לומר דבשנה ראשונה אין לו לצאת בסחורה למדינה אחרת, ואין עיקר לדברים הללו וכו’. גם כל הפוסקים לא הביאו דברי היראים, ואפשר דסבירא להו דלא קאי רק אמערכות הצבא יעו”ש. אגב זכורני שראיתי בשלהי ספר שו”ת דברי חכמים (גינזבורג) בשם הגריש”א שליט”א כי במחלוקת שבין הש”ך לט”ז, בליטא פוסקים כש”ך, ובפולין כהט”ז ע”כ, ומובן דאזלי בכל דוכתא בתר הגדול שבארצם, כי הש”ך היה בליטא, והט”ז בפולין. אכן בהוספות בסוף ספר שם הגדולים השלם שיצא לאור בשנת ה’תשל”ט, בדף האחרון כתוב שמנהג הדיינים במחלוקת הט”ז והש”ך לסמוך על הש”ך. ומאידך בפחד יצחק (ע’ כל) הביא שיש לסמוך על הט”ז יעו”ש. ושמא הם דיברו על שאר ארצות, ולא על ליטא ופולין גופייהו. ועיין עוד בתשובותי עולת יצחק חלק ב’ סימן רס”א אות ד’ ד”ה בעניין. ברם בכל דברינו אלה, לא באנו רק לברר לפי האמת גדר המצוה מן התורה, דנקיטינן כהרמב”ם ורובא דרבוותא שאין מצוה מיוחדת ונוספת כפשטיה דקרא לשמח אותה ממש בשנה ראשונה, אלא עיקרה בדרך השלילה, שעל־ידי שלא יצא בצבא וכו’ ממילא נמצא שהוא משמח אותה. ואף מדרבנן לא מצינו חיובים נוספים בזה. אלא שמכל־מקום מדרך ההנהגה, בודאי ראוי ורצוי לדידן נמי לעשות כדברי החזון איש, ובפרט בדורנו. וכבר מבואר יפה בספר החינוך שם טעם העניין משרשי המצוה, וכדבעינן לאתויי בסמוך בסעיף מ”א.

[שנט] שדי חמד מערכת חתן וכלה אות כ”ט ד”ה ומצאתי וד”ה ונראה. וכן נראה מהמנהג שהיה בקהילותינו בתימן שיצאו חתנים לצורך פרנסתם אפילו למשך שבועיים [אלא שלמרחקים וכל־שכן לארץ אחרת, בלאו הכי היא מילתא דלא שכיחא התם]. זולת בשלושים יום הראשונים, שלא היו יוצאים מן העיר, ואף הכלה יש מקומות שאינה יוצאת אז אלא לבית אביה או קרוביה שבאותה העיר. ויש מקומות שאינה יוצאת אז אפילו לבית אביה (כדי שתהא רגילה לבית בעלה) אבל הם באים אצלה יום יום, ועיין לעיל סעיף ל”ד והערה ש”נ ד”ה ולכן, ומצפי”ת דף קס”ט ד”ה נהוג.

[שס] על פי דברי ספר החינוך מצוה תקפ”ב משרשי המצוה, בצירוף מ”ש בספר יראים והחזון איש, כדלעיל הערה שנ”ח. ולפום האיי טעמא שהמגמה במצוה זו להרחיק את האדם מן הזנות שהיא תועבת ה’, וכמבואר שם בהדיא בספר החינוך, נראה שצריך להוסיף כי ממילא הדבר פועל גם אצל הכלה, שעל־ידי כן נהיית רגילה לבעלה זה המיוחד לה, ותתרחק מאנשים זרים. וכבר אמר שלמה המלך ע”ה (משלי כ”ז, י”ט) כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם. ואפשר לענ”ד לרמוז בזה דקאי על איש ואשתו בייחוד, כי שניהם נקראים בשם אדם, כמ”ש בס”ד לעיל בהלכות נישואין סימן ר”ו הערה תקמ”ט ד”ה ומשמעות, בביאור כפל הברכות יוצר האדם. ופשוט מכל האמור שגם מצות עונה בכלל ושִׂמח, וכן מתבאר ממה שכתב בעל הטורים על פסוק זה ובסמ”ק סימן רפ”ה, ועיין עוד נשמת אדם כלל קמ”ז אות א’ ד”ה ואמנם, ולעיל בחלק אורח־חיים הלכות ישיבת סוכה סימן קט”ז הערה י”ז לגבי חיוב החתן לישן בסוכה גם בשנה הראשונה.

כוח לחמישים שנה

אדמו”ר הרש”ב מליובאוויטש אמר פעם לבחור שעמד להתחתן: בספרים נאמר שמתחת לחופה יש לחשוב על החדרת קבלת עול מלכות שמים בעצמו, בכלה ובילדים שהקב”ה ייתן, והדבר מועיל לחמישים שנה. ופעם אחרת אמר הרבי: “תחת החופה אפשר לקבל עול מלכות שמים לחמישים שנה, וחבל שיום גדול כזה מסור בידיו של נער”.

זוגות ברי שי”ח

זוגות ברי שי”ח הנם זוגות בעלי שביעות רצון גבוהה אחד מהשני, הקשר שלהם יציב ויש להם חוסן להתגבר על קשיים. זוגות ברי שיח אינם מושלמים וניתן למצוא בתוכם חילוקי דעות וקונפליקטים, הם רבים מעת לעת, אך מאפיין אותם שהם מתפייסים ומצליחים בדרכים שונות לנווט את דרכם ושומרים על כבוד ההדדי, קבלת האחר ומציאת פתרונות משותפים. ישנם בני זוג שלא רבים כלל, אך יכול להיות שישנו ארס  ומתח רב  מתחת לפני השטח. בזוגות שיח יש לרוב תחושה של חברות (“נותן לי ביטחון” “בעת צרה מגן עלי” וכו’) כדי להגיע לזוגיות ברת שיח יש צורך בהשקעה בזוגיות, זוגות אלו אינם מקבלים את הזוגיות כמובנת מאליה אלא משקיעים בה.

במחקרים שנעשו נמצאו כמה מרכיבים המשותפים לזוגות אלו:

1. קיומה של מחויבות גבוהה (commitment) לברית הנישואין ולבן/בת הזוג. בהקשר זה מובא סיור שכאשר אחד מתלמידי הצדיק רבי אריה לוין עמד לשאת אישה, ביקש  הדרכה ועצה כיצד עליו לנהוג עם רעייתו לעתיד. התפלא רבי אריה ואמר: “מה השאלה, הרי היא כגופך, נהג בה כפי שאתה נוהג עם עצמך”

2. בבסיס הקשר ישנה חברות.
3. בני הזוג רואים אתגר לפתח את הקשר, הם מבינים שזה ייטיב להם את חיי הנישואין. אפשר לדמות זאת להפקדה ומשיכה מחשבון הבנק, שכל השקעה בקשר מגדילה את חשבון האהבה וככל שפוגעים יותר כך מושכים מחשבון האהבה. זהו דבר שנותן כוחות להתמודדות עם משברים עתידיים.
4. נמנעים מלפגוע אחד בשני. ביזוי, השפלה וביקורת לא קיימים אצלם.
5. מקיימים חלוקה הוגנת (=ששניהם מרגישים בנוח) של עול ומטלות המשפחה, ומשכילים לשנות את התפקידים המוסכמים בהתאם לצרכים המשתנים. (לידה, מחלה, וכל צורך אחר של אחד מבני הזוג שעולה). 
6. מגלים את חיבתם גם בדברים שכביכול קטנים, לא מזלזלים במחוות הקטנות, חושבים מה יכול לעשות טוב לבני הזוג. 
7. גם כשהם רחוקים (פיזית) הם נשארים מחוברים ומקושרים בדאגה, אכפתיות, לשמוע ולהשמיע. 
8. יש להם יכולת לעשות אבחנה והבדלה בין עיקר וטפל, ויודעים באיזה מהבעיות לטפל.
9. בעת מריבה יודעים מה לעשות ע”מ לעצור את ההידרדרות למקומות שלא רוצים להגיע אליהם, וכאשר אחד מבני הזוג  “מושיט יד” השני מבין את המסר.
10. מקבלים זה את זו כאדם ולא מנסים לעצב את השני כדמותם-אחד משלים את השני . 
11. יחפשו וידגישו את הטוב החיובי והחיוני אצל השני, ובהתנהגות לא חיובית של בן/בת הזוג יתנו יחוס מצבי ולא אישיותי.
12. מרגישים נוח להיות תלויים זה בזה אבל בו בזמן הם מצליחים לשמור על האוטונומיה העצמית ולא להיות בתלות מוחלטת.
13. ישנם מצבים של הימנעות מלקבל עזרה מחשש לתלותיות שנתפסת כהבעת חולשה, ישנה גם הימנעות מלבקש כי רוצה שיבין לבד (“אם אני חשובה לו שיבין לבד”) ואת זה צריך לתקן.

13. מתנהלים בקונספציה כי הנישואין היא שותפות וצריך להתנהל בה כצוות.
14. מזהים אצל בני זוגם את המיוחדות שבו ומשתמשים בזאת ע”מ למנף את חיי המשפחה. כדאי למצוא אצל כל בן זוג  את המיוחד שבו ולהעצים את זה ולהשתמש בזה כמנוף לחיי הנישואין.
15. בעלי יכולת לתקשורת גם ברמה הרגשית. כלומר יכולת הבעת רגשות וגם יכולת (שהיא נרכשת) לקלוט את רגשות האחר ולתקף אותם (להבין את מקומם, לקבל, לתת כבוד ולגיטימציה ולא לדחותם כמו “את יותר מידי רגישה”,”אל תעשה מזה עניין –הוא לא התכוון”). על בני הזוג לקבל ולהכיל אחד את השני מבחינת הרגשות. 
16. לזוגות ברי שיחה יכולת להקשבה אקטיבית מאוד מרוכזת. בשעת שיחה יש להם נוכחות גבוהה גם כשהם מקשיבים. וזה נעשה ע”י הבעות תואמות מילוליות ושאינן מילוליות, ע”י קשר עין ותגובות מתאימות לנאמר ואפקטיביות. (אם יש גם אמפטיה, זוהי רמה גבוהה מאוד).
17. אצל זוגות ברי שיח הנישואין מהווים מרחב רגשי ובסיס בטוח למימוש צרכים שאיפות וציפיות ולהגשמה עצמית (הנישואין נועדו להתפתחות ולא לקיבעון).

“שורשים וכנפיים” (פרופסור קלייר רבין)- כאשר יש לנישואין שורשים עמוקים ויציבים בני הזוג יכולים לפרוץ ולעוף לשמיים. 

18. זוגות ברי שיח בני הזוג מקבלים השפעה זה מזו. כלומר לשני בני הזוג יש “כוח ההשפעה” על המשפחה. כלומר לא לקבל החלטות חד צדדיות , אלא כל אחד שותף להחלטות.
19. זוגות ברי שיח מנהלים את חייהם מתוך מציאת איזון בין להיות ביחד ולהיות לבד. גם כאשר יש התנגשות בין רצון של אחד להיות ביחד והשני זקוק להיות לבד – החכמה היא למצוא את האיזון.  
20. זוגות ברי שיח משכילים להתנהל היטב גם עם משפחות המוצא תוך שהם מציבים ושומרים על גבולות עבירים. כלומר זהו גבול שישנה אפשרות לצאת ולהיכנס אך מבלי לבטל את הגבול. (גבול חסום זוהי סגירות מוחלטת כלפי התעניינות המשפחה אפילו בדברים פשוטים שלא הגיוני לחסמם, גבול רמוס זוהי התערבות מוגזמת של המחותנים –”השפעה מרעילה” – בדברים שלא שייכים אליהם כלל). 
21. כאשר מתעוררת שאלה של נאמנות כפולה (כמו רצון ההורים ההפוך לרצון האישה) תמיד בן הזוג קודם. 
22. “מפת האהבה”- ללא ידיעה והכרה אמיתית של בת הזוג לא תתכן אינטימיות מלאה במעשה המצווה, ולא יהיה סיפוק מלא בשעת המצווה. אצל זוגות בעלי רמת היכרות גבוהה (=מפת אהבה גבוהה) גם בפרטים הקטנים ביותר, מוצאים רמת שי”ח גבוהה. התעניינות בפרטים הקטנים ורמת הכרות גבוהה מסמלת את החשיבות של אחד בעיני השני.  חשוב שמפת האהבה תתעדכן בדרך קבע.
23. זוגות אלו מוצאים שהם סומכים זה על זה והם יכולים לבקש תמיכה זה מזה ולהרגיש בזה נוח, ולא ירגישו בזה נחיתות אלא עוצמה. זאת בניגוד למה שמצוי שאצל גברים נקודה זו חלשה כי מפרשים קבלת עזרה כחולשה. כמו כן מצוי גם אצל נשים שרוצות להוכיח עצמאות.
24. אצל זוגות אלו יש חלוקה של “כוח ההשפעה” ישנה נתינת הזדמנות לשניהם לקבלת החלטות בתחומים רבים בבית. בן זוג שמתלונן על כך שהשני לא שומע ומקיים את הוראותיו משדר לשני שהוא לא סומך עליו ושהשני נחשב בעיניו ירוד.
25. “יחידות הפקדה” כל עשיית דבר שמשמח את בת הזוג , זה נחשב “הפקדה” וזה החיסון האפקטיבי ביותר לאריכות חיי השיח בן בני הזוג. והפוך לגבי “משיכות” פרופ’ גוטמן הגיע למסקנה ע”פ מחקרים כי אם על כל 5 הפקדות ישנה משיכה אחת – זה עדיין נסבל. אם המצב הוא הפוך – זה מסוכן, כי כשאין חיבה (שהיא צורך בסיסי של כל אחד) יש תסכול שמביא לכעס וזה מביא לעוינות. יש להכיר  בחשיבות ההפקדות, להיות מודעים ואפילו לספור אותם.  
26. בעלי רקע סוציו אקונומי דומה, וכן בעלי רקע דומה בתפיסת עולם יש להם יותר סיכוי לבנות זוגיות ברת שיח, אך גם אם יש פער בהנ”ל יכולים לבנות זוגיות ברת שיח אם ישכילו להתחשב ולהקשיב זה לזה. הסיבה היא בגלל שבד”כ יש משיכה לדומים, וכשיש פער הרבה פעמים מנסים אחר השנה הראשונה לשנות זה את זה.  

27.  זוגות ברי שיח לא נבהלים ממריבות, מבינים שמריבות הנן חלק אינטגראלי מחיי הנישואין, הם רבים בצורה הוגנת (לא לגדף ולהשפיל, ויודעים לשים קווים אדומים) ומשתמשים במריבה כהזדמנות לחדד דברים ולהראות כמה נושא מסוים חשוב להם, וכן יתפייסו אחר המריבה בצורה בונה. 
28. זוגות ברי שיח אינם מקבלים מצבי קונפליקט כמאיים על הקשר, הם נותנים לגיטימציה לשוני ולקונפליקט. הם מתגבשים יחד סביב הקונפליקט ע”מ למצוא לו פתרון. עבורם הקונפליקט הוא אתגר. החוששים מקונפליקטים ומשטיחים ומדחיקים אותו גורמים לזוגיות שלא תהיה אמיתית ואוטנטית. 
29. זוגות אלו הנם בעלי כשרון (אפשר לרכשו) המאפשרות להם לפתור קונפליקטים בצורה המקובלת על שניהם. כמו בצורת win win שלא בצורה מתנצחת וכוחנית, אלא מתוך דיאלוג והבנת הצרכים של כל אחד ובסופו של דבר הרגשה שכולם ניצחו.
30. זוגות אלו ממעטים לייחס לאירועים ואמירות ערך שלילי, כגון: “הוא כעסן” הוא רוגזן” ועוד, אפשר לייחס זאת למצב ולא לאיש ולא לתת לזה ערך אישי.   
31. זוגות ב”ש לא נוטים לצבור מתחים או להדחיק רגשות, צרכים, רצונות, אלא אם יש משהו שמפריע הם יביעו,ידברו על זה, ולא ידחיקו.  
32. זוגות ברי שיח ממעטים בביקורת ומתנסחים בהבעת צרכים ורגשות. כשיש ביקורת יש בד”כ ביקורת נגדית וכך חוזר חלילה ומחריף והולך. בד”כ ביקורת מתחילה מצורך שלא מולא. (הרבה פעמים מאי מילוי הצורך של הביחדיות של האישה). לכן, יש לחתור ולמצוא את אותו הצורך שלא  מולא, ולבטא צרכים ולא ביקורת. חשוב לציין שבין בני זוג אין ביקורת בונה. המשמעות של ביקורת היא שהמבקר משים עצמו מעל המבוקר, והמבקר מאיין (מלשון איין,אפס) את המבוקר.
33. אצל זוגות ב”ש כמעט ולא מוצאים ענישה כדרך לבטא כעסים ותסכול, (כמו לא לומר שלום, לא לדבר, להימנע מיחסי אישות, וכו’) 
34. אצל זוגות ב”ש אנו מוצאים שחשובה להם ההבניה של היום יום, וכן יודעים מה קורה עם בן הזוג,  ויודעים לקראת מה להתכונן ולצפות. ביחד עובדים על הבניית היום והשבוע, בחלוקת תפקידים וכו’.
35. זוגות ב”ש יודעים לוותר זה לזה אך לא ירגישו שזה בא ממקום של חולשה, ולא צוברים מרירות. 
36. אצל זוגות ב”ש אין נטייה לשמור על “פנקסנות” בניהם. לדוגמה: אני עשיתי כך וכך חובות אני מצפה שתעשי לי כך וכך, או כל זכירה לטווח ארוך המשתמשים בה בקונפליקט.
37. אין אצל זוגות ברי שי”ח “חשיבה מקבעת” כמו: “זה ממילא לא יעזור”, “הוא בטוח לא יבין אותי”, “גם ככה הוא פנט”, “היא לא מבינה בחינוך”. חשיבה מקבעת מונעת התקדמות ולפעמים פועלת כנבואה שמגשימה את עצמה. 
38. אצל זוגות ברי שיח, על פי רוב גם כאשר הם רבים הם לא נסוגים ומתנתקים = “קיר אטום”. התנתקות משמעותה כזלזול בזולת וכחוסר אכפתיות. 
39. מקבלים את הצורך בכעס כצורך לגיטימי. תיעול הכעס הוא לדבר על מה גורם לי לכעוס.
40. זוגות ברי שיח שומרים על דיסקרטיות ולא מוציאים החוצה דברים שיכולים לפגוע בבן הזוג.

כאן בונים, הכניסה לזרים אסורה!

לאור הלימוד מן המקורות לגבי השנה הראשונה לנישואין ולאור המחקרים שנעשו, נוכל לראות שמאוד חשובה המודעות של בני הזוג לגבי הצורך שיש לבני הזוג לפרטיות,לתת להם להיות לבדם ע”מ שיפתחו תשתיות חזקות,האדנים שעליהם תיבנה מערכת היחסים ביניהם. חשוב מאוד שבני הזוג יעצבו את חייהם כרצונם ללא התערבות בניהול חייהם ובפרט בשנה הראשונה. התערבות המשפחה הסובבת מתרחשת עוד לפני שהזוג מפתח את תשתיות הקשר וקשה מאד לעמוד מול משפחות המוצא (במיוחד ההורים שיש חובה הלכתית לכבדם ו”שהביאוני עד הלום”). מומלץ מאוד, כאשר נראה הצורך בפרטיות שאינה מספקת,להשכיל להתנהל היטב עם משפחות המוצא תוך שמציבים ושומרים על גבולות ולייצר גבולות ברורים בן בני הזוג לסובבים אותם, כמו הורים, אחים ואחיות וחברים טובים וכדומה. לגיטימי שקימת מידה של השפעה, יש אירוח וביקורים אבל בגבולות עבירים שהציבו לעצמם. יש גבול חסום-לא מאפשרים למשפחות להתעניין ולהשפיע. ויש גבול רמוס-אין גבול. נכנסים ורומסים: האימא מכתיבה לכלה כמה ילדים ללדת, כועסת  שילדה יותר מידי בגלל המצב הכלכלי וכו’.יש מקרים שבני הזוג מסתדרים עם חייהם ואחרים מתערבים ושואלים שאלות. “מדוע אתה לומד עכשיו? מאוד קשה לכם. מה עם עבודה? “חשוב מאוד לילדים הקשר עם משפחתם,אבל תוך הצבת גבולות כי המוקד החשוב הם הבעל והאישה ובפרט חתן וכלה בשנה הראשונה. על משפחות המוצא לדעת את מקומם ולצמצם מעצמם ולתת לזוג למצוא את דרכם. יחד עם זאת, הבעיה היא עם הזוג  שכן עליו להציב את הגבולות. את המשפחה אי אפשר לחנך. כאשר הזוגיות טובה, בני הזוג לא יושפעו מ”ההרעלה” של המשפחה, הם יגדירו זאת כהשפעה הרסנית ויחשבו ביחד מה לעשות עם זה. בתחילת הדרך ה”ביחד” מאוד בולט בזוגיות. בשנה הראשונה השקעת הכוחות היא לתוך הנישואין ובהמשך גם מחוץ. התנועה הרגשית תופנה לתוך הזוגיות: “לא זזים אחד מהשני” “חושבים אחד על השני”. יש צורך לתת את מיטב וחלק גדול מהזמן להשקעה בקשר החדש שנבנה. יכול להיות שיהיה מקום לשקול לשנות מספר שעות עבודה, שינוי מקום עבודה, דחיית לימודים, דחיית שאיפת חיים, תחביבים  וכדומה. לאחר פיתוח התשתיות ועם הזמן כל אחד ייתן דגש גם ללבדיות שלו, דבר שהוא לגיטימי ואף הכרחי במערכות יחסים נורמאליות. לא בורח רחוק מידי אלא בצורה מאוזנת, ומתוך תשתית של קשר זוגי  איתן, מערכת הנישואין תהווה אמצעי תמיכה, עזרה ועידוד למימוש יעדים ושאיפות בחיים.     

 ברית הנישואין הקשר של איש ואשתו.

שלושה סוגי קשרים אנושיים עיקריים יש לו לאדם בחייו. קשרי הורים וילדים, קשרים חבריים וקשרי איש ואישה- ברית הנישואין. 

קשרי הורים וילדים מתאפיינים בכך שאינם בני בחירה. ילד אינו בוחר מי יהיו הוריו, הוא גדל לתוך מציאות נתונה, זוהי אמו, זהו אביו ואלו אחיו. למען האמת, בניגוד לתחושה הרווחת בקרב ילדים, גם הילד אינו פרי בחירה של הוריו, נבצר מהם לבחור את מינו, אישיותו ואופיו. ממש כפי שנטולי בחירה אנו בשאלה האם להיוולד, כן אין לנו שליטה בשאלת זהות המשפחה אליה נשתייך. כיון שמטבעו אוהב האדם את הזכות לבחור ולהחליט עבור עצמו, לא פעם קשה לו לקבל בהשלמה את הכרעת ריבונו של עולם עבורו. שלילת הבחירה, הנתפסת לעיתים כחיסרון, היא למען האמת גם היתרון הגדול של קשרי הורים וילדים. דווקא מפני שאין יכולת בחירה ואין יכולת החלפה הופך הקשר לברית שאין לה הפרה, ברית שאינה תלויה במעשים, “אף על פי שחטאו נקראים בנים”.

קשרים חברתיים מהווים תמונת מראה של קשרי הורים וילדים. הקשר נבחר על ידינו ותלוי ברצוננו, יש בכוחנו להכריע כל יום מחדש בדבר המשך הקשר או ניתוקו. לכאורה זהו הקשר האידיאלי שהרי אינו כפוי על האדם ונאמן לרצונו החופשי, אך זהו גם חסרונו הגדול, דווקא מפני שאין כאן ברית מוחלטת זהו קשר מאד זמני. חברים רבים להם נשבענו שבועת אמונים התחלפו עם השנים, ובאין קביעות אין ודאות וקשה לבנות אמון משמעותי. (ע”פ המהר”ל נתיבות עולם, נתיב אהבת הרע)

קשר הנישואין מכיל בקרבו את שני היתרונות של הקשרים הראשונים. תחילתו בבחירה, אדם אינו נקלע אל הקשר עם בת זוגו בעל כורחו, והקידושין הינם פרי הסכמה. על כן קבעו חז”ל כי “אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראה” (קידושין מא’, א), וכן אין האישה מתקדשת אלא לרצונה: “מדעתה אין (כן), שלא מדעתה לא” (קידושין ב, ב). כיון שבחר האדם ברצונו החופשי אינו מרגיש כפוי והוא נכנס אל חופתו בשמחה של התאמה בין רצונותיו לגורלו. החל מרגע זה הקשר שהתחיל בבחירה הופך לברית דמים, קשר משפחתי קבוע. שלא כקשר החברי, קשר הנישואין בונה אהבה שאינה תלויה בדבר, אשר אינה נבחנת כל העת, נהפוך הוא, מעתה הם אחד, קשר חיים בל ינותק. לכך מכוון הפסוק (בראשית ב, כד): “על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו”, כלומר מתוך הקשר שלימד אותו מהי ברית, אך היה מעיקרו נטול בחירה, יוצא האדם אל הקשר הבא, “ודבק באשתו”, דבקות הבאה מתוך בחירה, רצון מוחלט להתאחד ולהיקשר, “והיו לבשר אחד”, סוף הקשר הזוגי שהחל בבחירה להפוך ברית דמים, ברית משפחה ההופכת את השניים לאחד.

“ודבק באשתו” – האחת והיחידה.

למרות שאנו מוצאים בתורה משפחות שיש בהן ריבוי נשים, וההלכה הבסיסית מתירה לאדם לשאת כמה נשים, אי אפשר להשתחרר מהתחושה המלווה את הקורא לאורך כל התנ”ך שריבוי הנשים יוצר סיבוכים וכישלונות. זוהי גם המשמעות הפשוטה של הפסוק ”על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד”. הדבקות הזאת וההפיכה להיות בשר אחד מאד מובנת אם מדובר באיש אחד ואשה אחת. קשה יותר להבינה אם מדובר בכמה נשים. (אלא אם כן נבין את המושג ‘בשר אחד’ – הילד שנולד לשניהם ביחד (רש”י שם). שאז אפשר להבין את הפסוק גם בהתייחס לכמה נשים). תפיסה זו שאיש ואישה הם בשר אחד, שהם אחדות אחת, ויחד הם מסמלים את צלם האלוקים, יש בה בשורה גדולה. אין אנו רואים את האיש כעיקר ואת האישה כטפל אליו, אלא האדם עצמו מכיל כבר את האיש ואת האישה, והם יחדיו נקראים ‘אדם’. כשם שהקב”ה, בורא העולם שהוא אחד ויחיד, ברא עולם מגוון ומלא סתירות. כך גם האיש והאישה, השונים כל כך זו מזה. גם הם מהווים אחדות אחת “ויקרא את שמם אדם ביום הבראם” (בראשית ה’, ב’). תפיסת עולם כזו מובילה אותנו להבנה שמוסד הנישואין איננו רק התקשרות תועלתית לצורך הקמת משפחה, גידול ילדים וכדומה, אלא גם כריתת ברית בין האיש לאישה. ברית המגלה ובונה את אחדות שתי הנשמות הללו. שניהם יחד הם בשר אחד, צלם אלוקים. זוהי אולי המשמעות העמוקה של המושג ‘ברית הנישואין’ ושל הפסוק ”וארשתיך לי לעולם” (הושע ב’, כ”א).

שלב  התפתחות הנישואין

על חיי האדם,לפי תיאוריות רבות ישנם שלבי התפתחות המייחסות את חיי  הזוג לישות המתפתחת מינקות לזקנה בשלבים שונים. לפי שיטת אריקסון: מושם דגש על בחירת האדם. כל שלב מאופיין בקונפליקט, ואם אדם פתר את הקונפליקט באופן הסתגלותי הוא עובר לשלב הבא ללא קושי. (משא”כ אם לא פתר זאת כך יש לו “גיבנת” בשלב הבא). גישה זו היא אופטימית ומאמינה ביכולת השינוי אצל בני אדם וגם אצל זוגות.

שלב א’ – אמון לעומת אי אימון: התינוק הנולד הוא בתלות מוחלטת  בסביבתו (אימו)

כאשר האם מעניקה מספקת לתינוק את צרכיו באופן עקבי, הוא מפתח אמון בסיסי.  האמון באם (של התינוק) מוכלל גם באמון בכל העולם. לפי אריקסון התינוק נמצא בקונפליקט בין אמון לחוסר אמון (חשדנות, חוסר בטחון) . אם יקבל הזנה כסדרה – הוא מפתח אמון, ואם לא יפתח חשדנות, חרדות,חוסר יצירתיות (-הדורשת אומץ) ועוד. לשנתו הראשונה ישנה השפעה מכרעת על העתיד: אם קיבל אמון -יש לו יותר סיכוי לגדול באופטימיות , שמחה ויצירתיות. אם לא קיבל- יש יותר סיכוי שיגדל מתוך חוסר, דאגה וחרדות. במילוי הצרכים יחיה את ההווה ולא את העתיד. 

במקביל, גם הזוג  מוליד ומגדל את הזוגיות שלהם בשלבים אשר נתן לדמותם להריון וינקות דרך משברי הגדילה וההתבגרות עד לשיבה. בזוגיות: בשנה הראשונה מפתחים אמון ע”י נתינה הדדית, מילוי צרכים וכו’ (ואז תתפתח תשתית איתנה להמשך). קלייר רבין מביאה את התיאוריה של סוזן קמפבל המחלקת את הנישואין לחמישה שלבים התפתחותיים: ירח דבש, מאבק כוחות, עצמיות, משבר המחויבות ומזוג הניגודים (סינטזה). בתחילתם הנישואין הם כמו תינוק, כל בן זוג נזקק למשנהו כשם שתינוק נזקק לאמו. שלב הזה בנישואין הוא שלב ירח הדבש. מעורבותם ההדדית של בני הזוג מלאה ועמוקה, והיא מזכירה את הסימביוזה בין האם לבין תינוקה. לאחר הסימביוזה מתחילים האם וילדה לעבור תהליך של הפרדות, והילד מתחיל למרוד בסמכות בסביבות ‘גיל שנתיים הנורא’. בדומה לכך עוברים הנישואין לשלב הנקרא שלב מאבק הכוחות. כשם שבן השנתיים נאבק כדי להוכיח את אי תלותו באמו, כך נאבקים בני הזוג כדי למצוא מחדש את עצמיותם הנבדלת במסגרת הנישואין. בהמשך נכנס  הילד  לתקופה יציבה  של  גדילה (פרויד קרא לה תקופת החביון), בתקופה זו  מתאפשרת למידה אישית נרחבת – בעיקר במסגרת קבוצת בני הגיל. בדומה לכך עוברים הנישואין שלב שלישי של צמיחה שלוה, אשר במהלכה מתחזקים בני הזוג וצוברים ניסיון וחכמה כפרטים. לשלב זה אנו קוראים שלב העצמיות, הוא תקופה יציבה של צמיחה אישית. כמו בתהליך האישי גם בנישואין מובילה הצמיחה היציבה הזאת לגיל ההתבגרות – אל המרידה השנייה. המתבגר מעמיד בסימן שאלה את ערכיהם של הוריו כחלק מגיבוש  זהותו  הנפרדת  לקראת  עזיבת  הבית.  

שלב ההתבגרות  בנישואין  מעמיד  בסימן  שאלה  ערכים  קודמים  עד  כדי  האם הנישואין יוכלו להחזיק מעמד? זהו  שלב  המשבר של  מחויבות  לנישואין. לבסוף מוצאים המתבגר – והנישואין – את הדרך שלהם להביא את כל השאלות החשובות האלה לפתרונן. המתבגר מוצא דרך לשלב את כיוונו האישי עם ערכי הוריו, והוא מגבש לעצמו זהות, המאחדת משהו  מן הישן  עם  הרבה מהחדש. הנישואין בשלבם הסופי והגבוה ביותר, הם טרנפורמציה של מה שהיה, וזהו שלב המיזוג החדש של הצרכים האוניברסליים המנוגדים. הבנת  המעברים הללו, ידיעת העומד לפנינו ותחושת כבוד לתהליך לכשעצמו עשויות לעזור מאד בזמני משבר ששלבים אלו מביאים עמם. להורי המתבגר יעזור לדעת שזהו שלב בלבד, והוא יעבור. לבני הזוג הנשואים יעזור לדעת, מדוע הם עוברים משברים רבים כל כך, ומהי משמעות הדברים. ההיכרות של התהליכים האישיותיים, הזוגיים והמשפחתיים חשובה לכל אדם ולכל זוג. החכם מכיר את המציאות טרם שתבוא אליו -רואה את הנולד עד כמה שניתן, ועל ידי כך מתאפשר לו להתכונן במידה שיוכל. בעיקר התכוננות נפשית. ידיעות אלו מעניקות עוצמה ובטחון כי יוכל להתמודד בהצלחה במעברי החיים. ההכרה בתהליכים מערכתיים נורמטיביים, מאפשרת לזוג לקבל את השינויים שבמציאות בהבנה מרגיעה ומבטיחה שגם הם יוכלו להצליח.    
    

כוח ההרגל 

כלי מיוחד שמוטבע בהתנהגות בני האדם הוא כוח ההרגל. נעמוד כאן על  יתרונותיו שבאים לביטוי ב”שנה הראשונה לנישואין”. ההרגל, אחת ממתנות האל, כלי רב כוח הוא. על ידו יוכלו בני האדם להישיר דרכם ולסגל לעצמם אורחות חיים מתוקנים. בעל ספר החינוך במצווה תצ”א – מצוות מינוי שופטים ושוטרים מסביר שהעם מקיים את ציווי השופטים מחמת יראת השוטרים “ומתוך הרגלם בטוב ויושר מחמת יראה, ילמדו העם טבעם לעשות משפט וצדק”. מוסיף בעל ספר החינוך ומסביר, שההרגל משפיע על טבע האדם וממש משנה את הטבע: “כי כמו שהטבע יכריח האדם למה שהוא מבקש כן ההרגל חוזר בו כעין טבע קיים ויכריחנו ללכת בדרך ההרגל לעולם”. לפי דבריו, אפילו ההנהגה שנרכשה בכפיה מאימת השוטרים נקבעת ומשתרשת בלב האדם ומשנה את טבעו, משפיעה על הרגליו ורצונותיו עד שנהפך טבעו לבחור ולרצות את מה שרגיל הוא בו ובעזרת ה’ יתמיד כך לעולם.
יסוד זה מהווה בסיס לבניין חיי האדם ומשפיע על  יסוד חיי הנישואין. על דברי בעל ספר החינוך גם במצווה תקפ”ב: מצוות “ושימח את אשתו אשר לקח” – מצוות שנה ראשונה.
בשורשי המצווה מסביר בעל ספר החינוך שהקב”ה חפץ בטוב ולכן ברא עולם, על מנת להיטיב לבריות. רצונו ש”יתיישב העולם בבריות טובות” שנולדו בבית טוב ומתוקן בו שוררת זוגיות נכונה והרמונית, המעניקה ביטחון לילדים הגדלים בבית זה ומאפשרת עיצוב האישיות שלהם באופן היותר טוב. לכן “ציווה עלינו – העם אשר בחר להיות נקרא על שמו לישב עם האישה המיוחדת לנו שנה שלימה מעת שנישא אותה” בלי עול של מלחמה ועיסוק בצרכי ציבור או תשלומי מיסים מיוחדים, על מנת שנהיה פנויים ליצירת זוגיות טובה והרמונית “כדי להרגיל הטבע עימה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב”.  

גם החתם סופר מתייחס לחשיבות ההשקעה הרגשית בשנה הראשונה לחיי הזוג בקובעו “ראיתי בטעמי המצוות של ר’ מנחם הבבלי טעם אחר הגון: בשנה הראשונה דעת אדם שקועה היא באהבת אשתו וגו’ ” (שו”ת חתם סופר, אבן- העזר ב’ קנ”ה).                                                             

קובע הרמב”ם: “הוא שצוונו להתייחס חתן עם אשתו שנה תמימה, שלא יסע חוץ לעיר ולא יצא לצבא ולא יעבור עליו דבר מהדברים הדומים לאלו…. ישמח עמה עד מלאת שנה מיום בואו אליה  ( מצווה רי”ד, ספר המצוות). 

ספר החינוך אף מוסיף טעם פסיכולוגי – רגשי למצווה זו וקובע כי הציווי לשמח את האישה בשנה הראשונה נועד לפיתוחה של לכידות רגשית- אינטימית בין בני הזוג וכינונם של דפוסי התנהגות והרגלים הולמים שישמשו את בני הזוג במהלך חייהם המשותפים (ספר החינוך מצווה תקפ”ב). כלומר במשך השנה הראשונה חייבים בני הזוג להיות עסוקים יחדיו בפרויקטים משותפים ועסוקים זה בזו על מנת להרגיל את רצונם זה לזו, לברר ולהגדיר את סדרי העדיפויות שלהם  ולהתרגל זה לזו, להנהגות והמעשים השונים שהיו חלק מהליכות חייהם בעבר, ליצור ישות זוגית אחת משותפת משני האנשים הנפרדים שהגיעו לחיי הנישואין מתוך רצון לבנות בית יחד ולהפוך לאחד, “כי כל טבע ברוב יבקש ויאהב מה שרגיל בו”, מתוך שיתרגלו בני הזוג זה לזו, יתרצו ביניהם, יבקשו זה את זו ותשרור אהבה ביניהם. ריווח נוסף יופק מן העניין: “ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאישה זרה ויפנה אל האישה הראויה לו מחשבתו”. הנהגה זו גורמת לקשר מושלם המרחיק מתוכו מעורבויות זרות ושונות, אפילו בהרהור ומחשבה. על ידי הנהגה זו תתגבר הקדושה בין כותלי הבית ותשרה בו שכינה “ויוכשרו הולדות שיולדו”, ככל שתרבה הנהגה ישרה וטובה זו בעם ישראל ובעולם כולו “יהיה העולם מעלה חן לפני בוראו”.

פעמים רבות עולה בשיחות עם הזוגות כי השנה הראשונה עברה עליהם באי נחת,והסיבות יכולות להיות רבות כמו שראינו. אך לעולם לא מאוחר, תמיד אפשר לשנות, אפשר ליצור “שנה ראשונה” אפילו אחרי שנות זוגיות רבות לא מוצלחות, אפילו עם כמה ילדים בבית ולהצליח. זה קשה יותר, מורכב ומסובך אך אפשרי. על בני הזוג ליצור מפגשים מכוונים,יצירת אווירה מיוחדת ויצוקת תוכן, מתוך המשכיות ועקביות על מנת ליצור הרגלי שיחה וקשר, שיהפכו להיות מוטבעים בטבע של בני הזוג ויצרו חיבור ביניהם, בתחילה אולי באופן מלאכותי אך בהמשך יהפכו הם להרגלים, וחלק בלתי נפרד מחייהם.

לסיכום

מניעת הקשיים

כאמור, שלב יצירת קשר הנישואין – השנה הראשונה לנישואין, נועד לפיתוחה של תשתית איתנה שתהווה בסיס להמשך שלבי ההתפתחות המשפחתית. על מנת ששלב זה יעבור בהצלחה,לאור הקשיים הרבים שעומדים בפניהם, על בני הזוג לתת דעתם למספר גורמים ותחומים: 

1. פיתוח וקביעת גבולות ברורים וגמישים בינם לבין משפחות המוצא (הורים משני הצדדים) על מנת למנוע התערבות לא הולמת שלהם בחיי נישואיהם.

2. פיתוח דפוסים מקובלים על שני בני הזוג להבעת חיבה, אהבה ואינטימיות רגשית מתוך דאגה וכבוד הדדי. בשנה הראשונה בני הזוג מתפתחים בן השאר בצדדי האישות ונקבעים דפוסים לעתיד. 

3. פיתוחם של דפוסי תקשורת המאפשרים דיאלוג פתוח, “בגובה עיניים”, תוך שמירה על כבוד האחר וקבלתו, ומתוך יכולת להכלה רגשית הדדית.

4. על בני הזוג לפתח ולטפח סגנון הולם לפתרון אי – הסכמות וקונפליקטים בלתי נמנעים. בני הזוג ילמדו לאתר ולזהות אי – הסכמה ומצבים קונפליקטואליים ולמצוא דרכים לפתרון הולם, מתחשב ולא מכניע את האחר ושולט עליו.

5. בני הזוג צריכים למצוא איזון מתאים בין עיסוקיהם מחוץ לבית (עבודה, לימודים, תחביבים, קשר עם חברים ומשפחה), לבין הצורך החשוב בשמירה על ביחדיות וזוגית איתנה. שימור הזוגיות והמשך טיפוחה יתאפשר רק כאשר העיסוקים החיצוניים נעשים ללא “הסגת גבול” הקשר הזוגי וערעורו.

שלב יצירת קשר הנישואין הוא שלב “שביר” במקצת. קורה וחלק מהמשימות שיש למלאן לא מתבצעות בהצלחה מלאה. יש לפעמים גם נטייה להמעיט מהחשיבות של צרכים ומשימות, ואפילו להתעלם מהם כליל, על מנת לא “להפריע” לזוגיות בהתפתחותה. גם כאשר מזהים בעיה קיימת לא פעם הנטייה להמעיט מחשיבותה, או להתעלם ממנה מתוך מחשבה ש”כרגע זה לא חשוב”, או “עם הזמן זה יסתדר”. או “האהבה תתגבר על הבעיות”. עם חלוף הזמן, כאשר חיי הנישואין נעשים מורכבים ומסובכים יותר, עלולה נטייה זו של התעלמות מבעיות, במקום טיפול הולם בהן, לגרום בהמשך לקשיים ומשברים בחיי הנישואין. זוג המעוניין בנישואין יציבים ומשביעי רצון יפתח כלים מתאימים להימנע מהדחקת בעיות, ומציאת דרכים לפתרונן. על הנהגות הבית יש צורך לדבר בן בני הזוג. לא צריך להיות חשש שמא כל האווירה שקימת מיד אחרי הנישואין  תיפגם. ההפך הוא הנכון,דווקא כאשר בני הזוג נמצאים באווירת החתונה,פריחת ההורמונים,מלך ומלכה …….. זה הזמן הטוב ביותר לדבר ולא לבלוע את הכול. לבסוף זה יתפרץ, אבל בצורה לא מבוקרת ולא נעימה…….

ביבליוגרפיה

מאמרי פרופסור עמי שקד “קיבעונות במחשבה”

עלון שבועי “שיחת השבוע”, מדרשים בנושא נישואין

הרב ליאור אנגלמן- איש ואשתו

הרב אלישיב קנוהל- והיה אם לא תמצא חן בעיניו

גיל אור -שלבי התפתחות בחיי הנישואין  

בצלאל דורון-חומר לימודי מסוכם-לימודי מנחה נישואין ומשפחה

בצלאל דורון-עבודה מול מטופלים