בע”ה
נישואין בחודש אלול ובעשי”תנישואין בחודש אלול ובעשי”ת מי
מובא בשו”ע (יו”ד קע”ט ס”ב) שנהגו שאין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה, וכ”כ הרמ”א (אהע”ז סי’ ס”ד ס”ג): ‘ונהגו שלא לישא נשים אלא בתחילת החודש בעוד שהלבנה במילואה’ כלומר דווקא בתחילת החודש כשהלבנה מתווספת והולכת ולא בחסרונה, וכן הביא בעה”ש שם (סקי”ג). ברור שאין מדובר באיסור אלא סימן טוב, וכדברי הנמוקי יוסף (ס”פ ד’ מיתות), וכמו שכתב רבינו בחיי (כד הקמח אות מ’): ‘מה שנוהגין העולם שאין נושאין נשים בחסרון אלא במילוי הלבנה, אין איסור בזה אלא לסימן טוב שיעשו הנישואין במילוי ולא בחסרון וכעניין שאנו נוהגין בליל ראש השנה, וכעין שמושכים המלכים על המעיין, והוא לסימן טוב כדי שתמשך מלכותם’ וע”ע עה”ש שם: ‘דכמו שהלבנה מתוספת והולכת כן יתוסף הזיווג הזה… וסימנא טבא הוא כמו שממשיכין יין בצנורות לפני חתנים, ואין בו משום דרכי האמורי, דכל דבר שאינו אלא לסימן טוב אין בו משום ניחוש ושרי’ (וע”ע בביאור הגר”א היו”ד שם שציין מקור מתיקוני זוהר, וע”ע בשו”ת בנין ציון סי’ קמ”א מש”כ בזה). יש מהפוסקים שהקפידו יותר ויש שפחות, וגם המקפידים לא הקפידו באופן שבא על חשבון דבר חשוב אחר כגון אם מחמת זה יהיה חופת נדה (עי’ תשובה מאהבה ח”ג יו”ד סי’ שנ”ה, קש”ע סי’ קס”ו ס”ג, שו”ת התעוררות תשובה סי’ ל’), או כשהחתן למעלה מגיל עשרים (עי’ שו”ת מהר”י אסאד סי’ כ”ד), מ”מ כשהדבר מסתדר רבים הקפידו משום סימנא טבא.
והנה בחודש אדר ואלול נוהגים להתחתן בכל החודש, ואין מי שחושש לחיסור הלבנה (עי’ שדה חמד מערכת חתן וכלה אות כ”א, עה”ש שם, דרכי תשובה יו”ד קע”ט סקי”ח) , והביא לכך בשדה חמד שם כמה טעמים: א. לגבי אדר שנא’ בו ‘והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליו”ט’ (אסתר ט’) וכל החודש במשמע, וכן לגבי חודש אלול איתא במגילת תענית: ‘שבעה עשר באלול – בשיבסר ביה נפקו רומאי מן ירושלם. מפני שהיו מצרין לבני ירושלם ולא יכלו לצאת ולבוא מפניהם ביום אלא בלילה ובמה היו מצרים להם מלכי יון היו מושיבין קסטריאות בעירות להיות מענין את הכלות ואחר כך היו נשואות לבעליהן ומנעו את ישראל שלא לשמח עם נשותיהם לקים מה שנאמר אשה תארש ואיש אחר ישכבנה ולא היה אדם מבקש לישא אשה מפני הקסטריאות חזרו מכניסין אותן בחשאי שנאמר והשבתי מהם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול רחים ואור נר וכשהיו שומעין קול רחים בבורני היו אומרים שבוע הבן שבוע הבן וכשהיו רואים אור נר בברור חיל היו אומרים משתה שם משתה שם. ובת אחת היתה למתתיהו בן יוחנן הכהן הגדול וכשהגיע זמנה לינשא בא הקסטרין לטמאה ולא הניחו אותו וקנאו מתתיהו ובניו וגברה ידם על מלכות יון ונמסרו בידן והרגום ואת היום שבטלום עשאוהו יום טוב’. ואף שבטלה מגילת תענית, עם כל זה נעשה מזל הנישואין בריא בחודש אלול, ונתבטל לגמרי החשש של מילוי הלבנה בחודש זה שהרי הנס נעשה בי”ז בו, ומזלו ג”כ מזל בתולה. ב. ימי חודש אלול הם ימי רצון שעלה משה בהר לקבל לוחות אחרונות (ועי’ תשב”ץ קטן תס”ד, תס”ה: שכל המנהגים של חתן וכלה אנו למדין ממתן תורה). ג. מבואר בחז”ל שחודשי אדר ואלול היו ירחי כלה: …ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה וכו’ (תנחומא נח ג’), ויעויין עוד בברכות יז: וברש”י ד”ה שבחא. וא”כ יתכן שזכות התורה מסייעת שכל החודש יהיה בסימן טוב.
ובשדה חמד (שם כ”ג) כתב נגד מנהג מקומות שהיו אומרים שאין לעשות חופה בחודש אלול: ‘לא ראיתי ולא שמעתי מנהג זה, ואני מעיד על עצמי שנכנסתי לחופה בעיה”ק ירושת”ו בחדש אלול… והיו בחופה כמעט כל גדולי הדור רבני גאוני תקיפי דארעא דישראל… ומשנה שלימה שנינו ‘המלך והכלה ירחצו פניהם’, והיינו דהכלה רוחצת פניה ביום הכיפורים כל שלושים יום לנשואיה, הרי שנישאה בחודש אלול. וכ”כ מרן בשו”ת יחוה דעת (ח”א סי’ מ”ח): ‘ברור הדבר ללא כל ספק שאין כל חשש לעשות נישואין בחודש אלול, לא מצד ההלכה ולא מצד מנהג, ואדרבה, ראויה מצוה גדולה כזאת של פריה ורביה להגן על החתן והכלה, ולהכריע מעשיהם לכף זכות, שיזכו לכתיבה וחתימה טובה, וכן העיד בגודלו הגאון רבי חיים חזקיהו מדיני בספרו שדי חמד… ולכן מה שיש אנשים אומרים שאין נוהגים לעשות חופה וקידושין בכל חודש אלול, טעות הוא בידם, ואין לחוש לדבריהם כלל. וכן המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל, והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים’.
אמנם בעשי”ת פשט המנהג שלא להינשא אף שאין בכך כל איסור (עי’ סידור הגר”י עמדין דיני עשי”ת אות כ”ד, קש”ע סי’ ק”ל ס”ד, מטה אפרים סי’ תר”ב ה’), ועי’ חכמת שלמה (או”ח סי’ תר”ב ס”א) שכתב שני טעמים בזה, וע”ע טעם במטה אפרים שם, ובמקרים שלא שייך כ”כ הטעמים כנישואי אלמן ואלמנה דנו להקל, וכן משום קדושה וכדכתב בשו”ת יחוה דעת הנ”ל: ‘בדבר עריכת נישואין בעשרת ימי תשובה, כיון שהם ימי דין, וכמ”ש חז”ל במסכת ברכות (יב ע”ב): אימתי ויגבה ה’ צבאות במשפט, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, לפיכך יש נוהגים להמנע מלעשות נישואין בימים אלו. וכמו שכתב בספר מטה אפרים… אולם גם מנהג זה לא נתפשט ברוב המקומות, ושלמים וכן רבים עורכים נישואיהם בעשרת ימי תשובה. ומכל שכן בזמנים אלו שרוב ככל הבחורים הנושאים להם נשים הם למעלה מגיל עשרים שנה, וחובה קדושה מוטלת עליהם להקדים נישואיהם כל מה שאפשר, שהרי אמרו בקידושין (כ”ט ע”ב), בן עשרים שנה שלא נשא אשה הרי הוא בהרהורי עבירה. ואמרו חז”ל (ביומא כ”ט ע”א) הרהורי עבירה קשים מעבירה’ וכו’. וסיים שם: ולכן הדבר ברור שהמקדים למצוה לישא אשה אפילו בעשרת ימי תשובה (כשלא עשה כן לפני ראש השנה מאיזו סיבה שהיא), הרי זה בבחינת זריז ונשכר (פסחים נ’ ע”א). וראויה מצוה גדולה זו להכריע לכף של זכות, (כעין מ”ש בספר הלבוש א”ח (סי’ תר”ב סעיף ב’). ובשיורי כנה”ג שם ובשו”ת לב חיים (ח”ב סי’ קס”א) ועוד). צא ולמד ממה שכתב הגאון רבי דוד צבי הופמן ז”ל בשו”ת מלמד להועיל (חלק אבן העזר סי’ א’): שנישואיו נערכו ביום ו’ תשרי, ומר חמיו הרב הצדיק זצ”ל התייעץ בזה עם גדולי הדור ופסקו להתיר, ואדרבה ראויה מצוה רבה זו להכריע לכף זכות את החתן והכלה, ושוב מצא שכן כתב בספר דרכי נועם בשם הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר זצ”ל. ובשו”ת ר’ עזריאל הילדסהיימר הנדפס מחדש (חאו”ח דף קנ”ז סוף ע”ב), העיר על מ”ש בדרכי נועם שנוהגים שלא לעשות נישואין בעשרת ימי תשובה, והוא מהקיצור שלחן ערוך, שכתב כן בשם מטה אפרים, וכתב שיש למחוק דברים אלו, כי במדינותינו אין נוהגים להחמיר בזה כלל, ונישואי הרב הצדיק ר’ יעקב היינמאן היו בין כסא לעשור וכו’ ע”ש עוד.
(ומה שיש ראשי ישיבות שאין דעתם נוחה מחתונות בתקופה זו, אין זה משום סרך איסור או מנהג שנהגו אלא שלא להפריע למהלך סדרי הישיבה בחודש זה (עי’ דברי הגרא”מ שך זצוק”ל, הובא בקובץ ‘מבקשי תורה’ כ”ה עמ’ רס”ו). וכתב הגאון הראש”ל בילקוט יוסף (שובע שמחות א’ פ”ב) שאף שאין לאסור על התלמידים להינשא בחודש זה ובעשי”ת, מ”מ כשיש אפשרות להקדים את החתונה לאחר תשעה באב, כדי שלא להפריע למהלך סדרי הישיבה בחודש אלול, בודאי שכך עדיף יותר לנהוג, וכל העושה כן זכות תורה דרבים תגן עליו שיזכה להקים בית נאמן בישראל).
לסיכום: הנישואין בכל חודש אלול הינם מצוה וזכות, וסימן טוב… ובעשרת ימי תשובה אף שיש נוהגין להימנע, מ”מ אין איסור, ואם יש צורך אין להחמיר כלל.